איך לברוח מהבית, ולמה לא

"מבנה גופה רחב, שיערה חום כהה ומתולתל, היא מרכיבה משקפי ראייה ובעלת גוון עור בהיר."

כל היום אני ממלמלת, כאילו שיכולתי לשכוח. אצלי זה היה שיער שאטני גלי, אבל מלבד זה, מילה במילה. זו המודעה שלי.

הערב מצאו את אופק ירון בת ה-14 משמשית. ישבתי מול המחשב ובכיתי.

בשנת 1985 הייתי קצת גדולה ממנה, בת 15. אני זוכרת שבערב שלפני הבריחה ישבתי על המיטה שלי ורקמתי על חולצה לבנה בחוט סגול את שמו של אלון אולארצ'יק, האיש היחיד שעניין אותי בשנה ההיא. אבא שלי צעק שאני מידרדרת בלימודים. אמא ניסתה להגן עלי. טרקתי את דלת חדרי והחלטתי. מחר בבוקר אני הולכת ולא חוזרת.

זה היה בעיצומה של כיתה י', שבה הייתי רשומה באשל הנשיא והגעתי כל כך מעט שהמורים לא זיהו אותי. כמה פעמים בשבוע נסעתי מעומר לתל אביב, וישבתי מתחת לבית של אולארצ'יק ברחוב בן יהודה.

התיק היה אחר בבוקר ההוא: ארבע חולצות, שני זוגות מכנסיים, קצת אוכל, מחברת ועט, שני ספרים. ווקמן, קלטות של הביטלס, סיימון וגרפונקל, כוורת, אולארצ'יק, ארז הלוי. כל השאר היה שגרה. לתחנה המרכזית בבאר שבע, משם אוטובוס לתל אביב. בדרך כלל המשכתי משם בקו ארבע לבית שלו.

אבל אולארצ'יק לא היה בבית. ידעתי את זה מראש. הוא היה בארה"ב, בביקור אצל ההורים של אשתו האמריקאית. היה נוח יותר להתעסק איתו, עם מתי יחזור וכמה אני מתגעגעת, מאשר לחשוב על העובדה שאני מחוץ לבית, ושהם לא יודעים איפה אני. עברתי בג'קי תקליטריה בתחנה המרכזית ולקחתי מג'קי כסף וכמה קלטות, הוא היה חבר של אבא מהמילואים.

אחר כך זה היה סתמי ופשוט, שלושה ימים וילדה:

ביום הראשון הייתי בפארק הירקון. המשכתי לרקום את החולצה הזו. מדי פעם הבטתי בנחל וצחקתי לעצמי. כל כך ניצחתי אותם. את הקטנוניות של הבית. את הדרישה הנצחית להיות בסדר כששום דבר לא בסדר. הייתי בחוץ, בעולם, והם לא ידעו איפה אני. אני ניצחתי.

אחר כך ירדתי לחוף בוגרשוב. פגשתי שם את מוחמד ועבד שהזמינו אותי לישון בבניין הגדול שבו מאחסנים את הכסאות. הסכמתי. באמצע הלילה מוחמד רדף אחרי בין הכסאות והודיע לי שהוא הולך לזיין את התחת הקטן והחמוד שלי. עבד ובן דודו, שאת שמו שכחתי, החזיקו אותו. איכשהו עברנו את הלילה המסויט הזה.

ביום השני הייתי על החוף כל היום. מרוב תשישות מהלילה נרדמתי שם, השתזפתי בביקיני עד הערב ונשרפתי. למעשה, נשלקתי. "גוון עור בהיר", זוכרים? הוא הפך אדום לוהט. לא חשבתי על ההורים שלי בכלל, עד שמנהל החוף בא לדבר איתי. עבד סיפר לו איך מוחמד השתולל בלילה, וביקש ממנו לעשות משהו. האיש הזמין אותי לישון אצלו בבית בלילה, בחולון. אשתו הנחמדה הכינה לי אוכל חם והילדים שלו היו מקסימים. הרגשתי חם ונעים ובית. התגעגעתי, אבל הם נתנו לי כח.

בלילה הוא נכנס לחדר, ובקושי רב הדפתי אותו מעלי. ואחר כך את בנו בן ה-14.

בבוקר הוא החזיר אותי לחוף. על פניו היתה הבעה ברורה. תסתלקי מכאן.

שלושה ימים וככה

הייתי מותשת. שוטטתי בבן יהודה. אולארצ'יק עתיד לחזור בקרוב. לא זכרתי כבר למה ברחתי מהבית, לא זכרתי למה אני כועסת, רק שאני כועסת ואי אפשר כך יותר. אי אפשר. שלושה ימים כבר הייתי בחוץ, ולא התכוונתי לחזור לעולם.

ואז נכנסתי לקפה שרי, ליד הבית של אלון, ועירית מצאה אותי ועכבה אותי, ומנהל בית הקפה קרא למשטרה.

הם לקחו אותי למשטרת תל אביב, ומשם אבא לקח אותי הביתה. אבא שלי הגדול והחזק נראה רמוס ומבוהל. בבית אמא בכתה, שרה, בכתה, האכילה, בכתה.

התברר שכל העולם חיפש אותי. שבעת שהייתי אבודה ומבולבלת, בעת שכמעט נאנסתי שוב ושוב ושוב, הם היו מבוהלים בטירוף. בצדק.

אמא חיפשה אותי. אבא שכב במיטה, שיכור ומבועת, עד שהיא חילצה אותו משם ושלחה אותו למשימות. מדן ועד אילת, בכל מקום הם היו.

כשאני שומעת על הנערות האלה אני נזכרת בכרוניקה המטופשת וחסרת הטעם הזו. כלום לא היה שם מלבד סיכון עצמי וחוסר שיקול דעת. גיל ההתבגרות הוא מקום מחורבן לחיות בו.

שאלתי פעם חבר שמנהל תחנת משטרה אם האופן שבו התנהלה הבריחה שלי היה יוצא דופן. לא, הוא אמר. זה בדיוק ככה. מריבה טפשית, החלטה מקרית, מהירה, ואז גיהינום של כמה ימים, לילדה ולמשפחה. הרבה פעמים הן נאנסות.

אם במקרה התגלגלת לפה, ילדונת, כשאת חושבת לברוח מהבית, תחשבי שוב. לכי לישון אצל חברה. תכתבי על ההורים שלך מילים זועמות ורעות בפייסבוק. את זה לפחות אפשר למחוק אחר כך. 

אם ירושלים בכלל קיימת

פרולוג

כשהייתי בת שבע עשרה וחצי הייתי מאוהבת בבחור מפתח תקווה. היו לו עיניים חומות עצובות שהוא השפיל תמיד במבוכה וסנטר פרומיננטי. היום היו אומרים עליו שיש לו פנים אקספרסיביות. אבל אז רק קראתי לו "פתח תקווה", והוא קרא לי "עומר".

גם הוא היה מאוהב בי.

(רגע, די, אני בת 43 בעוד חודשיים וחצי. דברים כהווייתם: החיה הארוטית שלי והחיה הארוטית שלו רחרחו זו את זו בלהט. אהבה זו מילה שראוי לשתוק זמן מה, אולי אפילו ארבעים שנה).

ואז מישהו סיפר את הבדיחה על אי קיומה של פתח תקווה, וסיפרתי לו אותה, ואמרתי לו, פתח תקווה, אולי אתה בכלל לא קיים. וצחקתי.

הוא הביט בי, והסנטר הפרומיננטי רעד קלות, והוא שתק זמן מה ונסע.

מאז הוא נעלם. קיבלתי ממנו עוד שני מכתבים שבהם לאורך ארבעה וחמישה עמודים הוא כתב בלי מילים כמה הוא רצה, וכמה הוא רצה שאני ארצה גם. הוא הותיר מאחור רק תמונה אחת שלו, בחזה חשוף שזוף, ובכל זאת כבר המון שנים אני תוהה אם הוא באמת היה קיים.

ואיכשהו, ככה גם ירושלים.

הו, ירושלים

אחת לזמן מה אני עולה לשם, תמיד בחשש, תמיד בלית ברירה. תמיד מתוך תהייה אם היא עדיין תהיה שם, כי הרי לא ייתכן שקיים מקום כזה באמת. לא ייתכן שכל כך הרבה סיפורים שונים הם אותו מקום ממש.

בפעם האחרונה זה קרה במצוות הללי, שבגיל חמש עדיין לא היתה מעולם בעיר הקודש. הסנטר הקטן והרוטט בעלבון שלה, כשגילתה שהיא היחידה בכל הבית שלא נסעה מעולם לירושלים, הכריע כל רתיעה מפני דרכיה המפותלות וחניותיה הלא קיימות וקנאיה המיתיים של העיר. נסענו.

הגענו ונשימתי נעתקה. אין לי מושג למה, באמת שלא. ואז קצת נחנקתי.

הרי כבר עשינו את כל זה. ללכת בשוק בעיר העתיקה. להגיע אל הכותל ולהתפלל, ולהתרחק ברוורס. לחזור דרך הרובע היהודי. לאכול שם פיצה. לעשות עיקוף לא מתוכנן ברובע הארמני. להיות גאים שלא הלכנו לאיבוד.

הרי כבר אמרנו את כל המשפטים האלה: זה כמו להיות בחו"ל, העיר הזו. באף חניון אין מקום. לא, לא, ימינה! ימינה! איפה אנחנו? איזה יופי! אולי לא כדאי לדבר פה עברית. מרגישים את ההיסטוריה. איזה יופי, לא הלכנו לאיבוד.

ובכל זאת, מאז שהללי התחילה לבקש (בגיל שלוש) שניקח אותה לירושלים קיננה בי איזו תחושה ממשית שאני לא יכולה לקחת אותה למקום שלא קיים באמת.

במקום עיר, היא שיר:

ראיתי עיר עוטפת אור
והיא עולה בשלל צבעי הקשת
והיא נוגנת בי כנבל העשור
ראיתי עיר עוטפת אור

או אולי:

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים

או בכלל, האהוב עלי מכל:

אני עומד על החומה
עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה
מונחת לי על כף ידי, אני מביט בה מאוהב.

כל הערים האלה, המשונות, הירושלימיות, כל 70 שמותיה, הכל רק סיפור.

כי בעצם כשאני מגיעה אליה, אחרי שנעצרת הנשימה, מתחילה מין הישרדות קטנונית, זרות קיצונית, אהבה מבולבלת מאוד. וכשאני יוצאת, נחלצת בשלום, אני נושמת עמוק, ושמחה כשהגבעות הולכות וקורסות ויערות בן שמן מופיעים באופק, ורק אז אני שוב אוהבת אותה באמת. העיר שהיא סיפור.

אולי אני יותר אוהבת את הסיפור מאשר את העיר. כך או כך, שוב אני לא בטוחה שהיא קיימת באמת.

אפילוג

לפני כמה ימים הלכתי לטיפול במרפאת השיניים הקבועה שלי. כשישבתי בחדר ההמתנה יצא רופא שאני לא מכירה, איש גדול עם סנטר פרומיננטי, והסתכל עלי בתשומת לב.

"עומר?" הוא אמר.

בהיתי בו. "פתח תקווה?"

(המזכירות התבוננו בנו בעת שהתחבקנו במבוכה, שני דובים גדולים)

הוא חייך. ואז העיניים שלו נמלטו אל הארץ. ואני חשבתי, אם פתח תקווה קיים, אולי גם ירושלים.

"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז, ה'-ו')

העיוורון הלא נכון

הזיכרון הראשון שלי הוא של חדר הניתוח. סבתי נושקת לי על מצחי, ואני נרדמת. כשאני מתעוררת, אני לא רואה דבר. חושך מוחלט. וסבתא איננה. אומרים שהיא נסעה רחוק רחוק.

הייתי בת שנתיים וחצי, וזה היה ניתוח העיניים הראשון בחיי. אחריו היו עוד שישה. ברובם התעוררתי שוב בחשיכה, אבל סבתא היתה לצדי. היא כבר שבה ממקסיקו.

בניתוחים האלה ניסו שוב ושוב להציל אותי מקללת הפזילה. זה לא הצליח לגמרי. אני עדיין פוזלת קלות בעין ימין, וגם כמעט לא רואה בה כמעט כלום. מצד שני, זה לא נורא. המוח שלי התרגל ממילא להסתדר בלי העין הזו, והוא מתעלם מכל מה שמגיע מימין (מטושטש, אבל מגיע). כל זה קרה לאט, התרגלתי. זה אפילו שעשע אותי לפעמים.

אבל אי שם באמצע שנות הניתוחים הארוכות קרה משהו שלא שעשע אותי, ושינה את חיי באחת. כל כך שינה אותם, שעד היום, 32 שנים אחרי, אני עדיין מושפעת ממנו עמוקות.

זה קרה כשהייתי בת שמונה. באחת מהסדרות האינסופיות של התרגולים בעין מכוסה, שבועות על שבועות שבהם הייתי מסתובבת עם תחבושת על עין ימין, ישב איתי המנתח האחרון שקיצר לי את השריר בעין ואמר לי בהיסח הדעת, אם כי בנימה ברורה של צער, משפט שלא הצלחתי לשכוח מאז.

עד גיל חמישים, אמר הרופא טוב, את צפויה לאבד את הראייה לגמרי. את תהיי עיוורת.

אני זוכרת את הנסיעה משם הביתה.  נסענו באוטובוס ישן מאוד של אגד, כזה שצריך ללחוץ בו על שני צידי החלון למטה בכח ואז לנסות להרים את החלון, בלי לשחרר את הלחיצה הכפולה. זו היתה משימה בלתי אפשרית לילדה בת עשר, אז בהיתי מבעד לאבק האפרפר כל הדרך מבאר שבע ועד הקיבוץ. שעה וחצי בהיתי, וכל מה שהצלחתי לחשוב היה: שכחתי להביא ספר.

כשהגעתי לקיבוץ צללתי לתוך ספר. ועוד אחד. ועוד. באחר צהריים אחד קראתי שני קופיקו, אחד אריך קסטנר ואחד חסמבה. זה לא נראה מוזר לאף אחד, כי תמיד הייתי תולעת ספרים. אבל אני ידעתי: משהו השתנה.

השעון שלי תקתק.

מאותו רגע לא הפסקתי לקרוא אפילו לרגע. קראתי בארוחות כשהמטפלת הסבה את מבטה. קראתי בשירותים. קראתי בשיעורים מתחת לשולחן. קראתי אחר הצהריים אצל ההורים, על הדשא. קראתי בכל מקום. כשעברנו דירה ישבתי וקראתי על הארגזים. בכיתה החדשה לא הכרתי אף אחד במשך שבועות, עד שמישהו שאל אותי מה אני קוראת ובועת הבידוד פקעה.

אמרתי לו מה אני קוראת (זה היה "אני אתגבר") וחזרתי לקרוא.

למעשה, ככה זה נמשך עד היום. ממש היום. הידיעה הזו, שעד גיל חמישים אני צפויה להתעוור, ניהלה את חיי הקריאה הבולמיים שלי. טרפתי, בלי לעצור לרגע, בלי לוותר לשנייה על הקריאה. כמעט אף פעם לא קראתי ספר פעמיים, הזמן קצר, וכל כך הרבה ספרים יש בעולם. אחרי שאתעוור זה יהיה הרבה יותר קשה.

לפני כמה שנים בדקתי את עניין הכתיבה וגיליתי שיהיה בסדר, היום גם עיוורים יכולים לכתוב. ובינתיים העולם השתנה, ויש ספרים מוקראים, אפילו בעברית. אבל את החוויה המתוקה, הפרטית, המופלאה הזו: אני והספר, ענפי השורות ועלי המילים, את זה אני עתידה לאבד. עוד שבע שנים נותרו לי.

היום הלכתי לאופטומטריסט מומחה. אמרו לי מראש שהוא איש מקצוע מליגה אחרת. ואכן, הבדיקה שלו לא דמתה לשום דבר שנתקלתי בו עד היום. הוא היה יסודי, מעמיק, הסביר לי את התפתחותה הפגומה של ראייתי, את המשמעויות שלה, את האפשרויות שעומדות בפני.

אמרתי לו שאין טעם להשקיע כל כך הרבה, יש לי רק עוד שבע שנים.

כשהוא שאל למה, הסברתי. ההבעה על פניו היתה כל כך מלאה חמלה, כל כך עצובה. הערכתי את ההזדהות שלו. הוא שתק והביט בי בתשומת לב.

"מי אמר לך את זה?"

"המנתח שתיקן לי את הפזילה," השבתי.

"זה לא נכון," אמר המומחה, ונד בראשו בכעס, באי אמון. "זה פשוט לא נכון. פשוט שטות גמורה. את לא עומדת להתעוור. לא בגיל חמישים ולא בכלל. העיניים שלך בעייתיות, הטיפול בהן מורכב, אבל הן שימושיות לגמרי. אמרו לך את זה כדי להפחיד אותך. אמרו לך את זה כדי שתעשי את התרגילים ולא תורידי את הכיסוי מהעין."

*

חזרתי הביתה לפני חמש שעות בערך. מאז אני חושבת על זה. על העיוורון שליווה אותי במשך 34 שנים, ושהלך היום לדרכו. בלי העיוורון שלי אולי הייתי קוראת פחות.

(הוא אמר את זה רק כדי שלא אוריד את הרטייה מהעין. רק כדי שאעשה את התרגילים.)

הילדה ההיא, בת השמונה, שאמרו לה שהיא עתידה להתעוור. והנערה שקראה. והאשה שלהט חרב העיוורון המתהפכת היתה לחלק מחייה.

*

כשחזרתי מהמומחה ישבתי לקרוא קצת. לפעמים זה מרגיע אותי.

היילו, זיזו קורדר. ספר נהדר.

סודותיהם של המתים מזמן

אלחנדרה ואני עומדות בין הכסאות. בעלה נסע לפוסט דוק ביפן לחצי שנה. היא לבד עם הילדים. היא נראית מוטרפת מעייפות ולא ציירה כלום כבר שבועות.

אנחנו לא אומרות מילים מסוימות. "זכרון". "מוות". "אבא". השיחה מתנהלת מעצמה. היא יודעת את עצמה.

זה ממשיך גם אחר כך, אומרת אלחנדרה.

ואני אומרת לה: כשאני שואלת שאלות על דף, בעיפרון, הוא עונה לי.

אנחנו יודעות את סודותיהם של המתים מזמן.

הם כת סודית, מרושעת. הם רבים מאיתנו, והם תמיד מובילים עלינו. הם יודעים מה יקרה איתנו, וכמה אנחנו טפשים. הם יודעים שהגוף הוא הסחת הדעת שלנו בעולם הזה, ושהסחת הדעת הזו חסרת משמעות כמו רעשן שניתן לתינוק בן יומו. הם יודעים שפחד המוות שלנו מוצדק, וסר טעם. הם יודעים שאנחנו מטורפים מבהלה, כל הזמן.

אבל הם לא יודעים, הם לא זוכרים, שלמרות שאנחנו אומרים כל הזמן שנזכור ולא נשכח, למרות הכל זכרונם זולג בין האצבעות כמו מים. שכחנו אותם מזמן.

(אני לא משקרת, אחיי. אנחנו זוכרים רק את עצמנו, את מי שהיינו כשהיינו איתם.)

ביער נרקוד

באמצע ריצת הבוקר, כשהשמש מאירה את הפנים ומשמחת את הלב וגם מגירה ממני נחלים של זיעה, ידעתי: נלך ליער!

זה בוקר של הללי ושלי. לבד. כי כולם עסוקים מאוד.

חזרתי והתארגנו בנחת: כמה ניירות ציור, קלמר עם טושים אינספור, שני מגדירי צמחים, קופסת נעליים לאיסוף דברים, מצלמה, שני תפוחים, שתי ביצים קשות והמון מקלות גזר ומלפפון. ומים, כמובן. וכובעים. וחוט רפיה. חוט רפיה זה אף פעם לא מזיק.

אחת אמא. אחת ילדה. שתיים שלווה.

מיתרונות החיים בפאתי יער בן שמן: אני מכירה מקומות שההמונים אינם פוקדים. אין בהם שולחנות פיקניק והיערנים אינם גורפים בהם את מחטי האורן. הכל פרוע ובראשיתי. רק מדי פעם עוברת שיירת רוכבי אופניים על אחד הסינגלים. (ביום ההוא אפילו הם לא באו. אולי חששו מפני המוני המטיילים בפסח.)

היה לנו יער גדול ועצום ורב. רק לשתינו.

כשהגענו הללי הצביעה על הפרחים. "חרדלים וחרציות!" אמרה בשמחה.

הנהנתי, מרוצה. באביב הזה הללי למדה כבר להכיר את הכלניות והחרציות והחרדלים והרקפות והקחוון והגדילן והחטמית הזיפנית, ואפילו את המרגנית הכחולה הקטנה. היא מזהה גם את השזיף ואת כליל החורש ואת השיטה המכחילה. רוני מהגליל הכירה לה השבוע את שום הבר ואת מקור החסידה ואת התלתן. בשבילי אשחר חקרנו את עליו המשוננים של עץ האלון ואת הבלוטים והספלולים אספנו ולקחנו הביתה, שיצטרפו אל אוסף האבנים.

היום היה לנו מגדיר והיה גם זמן עד האופק. מצאנו לנו פרח חדש, סגול.

ילדה, קופסה, שמש קופחת ותלתן הארגמן

הפכנו והפכנו את עמודי המגדיר עד שמצאנו אותו: תלתן הארגמן. כמה יפה! קצת שונה מהתלתן שראינו בנחל שפר שלשום. כמה מעניין שיש כל מיני סוגי תלתן, נכון?

משם פסענו בשביל היער וחיפשנו לנו מקום. כמה עצי אורן שהסתופפו מעל סלעים גדולים ונוחים ויצרו פינה מוצלת ומקסימה קיבלו אותנו בשמחה.

הללי הביטה סביב, נפעמת. "המון המוני המונים של אצטרובלים!" אמרה.

מיד התחלנו לאסוף. המון המוני המונים.

ילדה, אורן, אצטרובל וחיוך

משהו דקר שוב ושוב את האצבעות, ואז דיברנו קצת על המחטים, והסתכלנו על עץ האורן מעלינו, שהיו לו עוד המון  המוני המונים של מחטים ואצטרובלים. דיברנו על הטעות ההיסטורית של קק"ל בנטיעת יערות האורן, וראינו איך המחטים באמת לא משאירות הרבה מרחב לדברים אחרים.

ובכל זאת היה שם סביון, ונשפנו עליו.

ילדה, סביון נשוף.

ובכל זאת מצאנו רשת עכביש מבהיקה, ובחנו את שלל הזבובים.

ובכל זאת מצאנו זחל ירוק. ושבלול בשנת קיץ.

ובכל זאת היו שם פרפרים ודבורים שביקרו איזה פרח לבן וגבוה עם נקודה שחורה באמצע. בדקנו גם אותו במגדיר, למרות שטיפ טיפה פחדנו מהדבורים.

לתדהמתנו התברר שהאדון המפואר היה הגזר הקיפח. אביהם הקדמון והפראי של מקלות הגזר שכרסמנו.

ילדה וגזר קיפח

"זה גזר מקופח," אמרה הללי. "הוא עצוב בגלל שלא אוכלים אותו."

ילדה וגזר שמח.

מתחת לעץ היו גם ענפים יפים וארוכים, והללי הביאה שניים. אחר כך היא קילפה ביצה, אכלה רק את החלבון ונתנה לי את החלמון.

"מה נעשה?" שאלה.

לא התחשק לי לצייר.

"אולי מובייל?" הצעתי.

לגמרי במקרה הללי גילתה ממש השבוע איך קושרים קשר. והיא גילתה את זה לגמרי לבד!

בחרנו את האצטרובלים שיש להם בדל ענף, והתחלנו לחתוך לנו פיסות מהחוט הרפיה. ולקשור. ולחתוך. ולקצר. ולבחור.

אחרי שעה ארוכה של עבודה, תוך כדי פטפוט בלתי פוסק כמובן, היה לנו מובייל אצטרובלים נהדר לחדר של הללי.

"עכשיו אני רוצה לזהות פרח," אמרה הללי. "מגיע לי עוד אחד."

אנחנו משתדלות לא לזהות יותר משלושה או ארבעה פרחים בכל פעם, שלא נשכח את שמותיהם. חיפשנו פרח שימצא חן בעינינו במיוחד.

מצאנו אותו! ורוד ועדין, עם חמישה עלי כותרת חופפים קלות. איזה שם משונה היה לו. פשתה שעירה. נכון מצחיק?

ילדה ואמא. באמצע, בלתי נראית: פשתה שעירה.

אחר כך עשינו שרשרת ממחטי אורן. וטיילנו עוד קצת. שתינו מספיק מים. החלפנו כובעים. ואז בחזרה. אספנו עלי חובייזה כדי לעשות את הקציצות שאנחנו אוהבות, ואז אכלנו עוד ביצה.

הללי אכלה את החלבון. אמא אכלה את החלמון

ואז חזרנו הביתה, והלכנו קצת לישון.

מזכרת וחשמל.

בדידות המילים

בשבע וחצי כבר הייתי באוטו. היה לי ספר אחד שאני צריכה לקרוא, ספר אחר שאני רוצה לקרוא, לפטופ, בקבוק מים. במהלך השעתיים הקרובות הגרר אמור להגיע.

בשבע וארבעים, אחרי שמצאתי תחנה שמשמיעה מוזיקה קלאסית ופתחתי את הספר (כמובן: זה שרציתי לקרוא, לא זה שצריך), הגרר הגיע.

הוא היה בחור דק וכהה. דיברתי איתו. הוא ענה במילה אחת לכל היותר, ולפעמים הסתפק בהנהון. התנחמדתי קצת. הוא התעלם.

נכנסנו לקבינה של המשאית. נסיעה של עשר דקות לפנינו, מהשכונה למוסך באיזור התעשייה של המושב הסמוך.

הסמארטפון השחוק שנח בין המושבים צלצל. הוא ענה.

"אה, אחי. התעוררת?"

שתיקה ארוכה השתררה. הקול שעלה בסופו של דבר מהצד השני נשמע מרוחק, קטוע, עייף.

"הלכתי לישון באחת, אחי. אני מת."

נהג הגרר קרב לרמזור. בינתיים, הוא לא ענה לאיש בצד השני. הוא כיוון את המשאית ובלם בהדרגה סבלנית. ואז הוא דיבר, לאט, "תאמין לי, אם הייתי הולך לישון באחת… מזלך אתה שאתה קם בשמונה."

האיש בצד השני השתעל, שיעול סיגריות עמוק התערב ברחשיו הנזעמים של קו הטלפון. לאט לאט נרגע השיעול, ושוב השתררה דממה. נסענו בשקט.

ואז הוא דיבר שוב. "אתמול אירית אמרה לי לנקות את המנגל. ניקֶתי, ניקֶתי וזה, בא לי הריח של המנגל, אתה יודע? הוצאתי כמה פרגיות. באמצע הלילה עשינו על האש."

נהג הגרר צחק.

גם האיש מהעבר השני צחק.

הם שתקו עוד קצת.

"עכשיו אני צריך לנקות את זה עוד הפעם," אמר האיש לבסוף.

הנהג צחק שוב. כבר עברנו שלושה צמתים, קרבנו לקניון, עקפנו אותו, התעכבנו בכניסה לתחנת הרכבת.

"קטן עליך, יואב," הוא אמר. "תעביר בחריצים וזה, וזהו."

נסענו עד הכניסה לעיר. כמעט קילומטר דממו שניהם.

בחמש הדקות שנותרו הוחלפו עוד חמישה משפטים וחמש שתיקות אינסופיות. נהג הגרר אמר ליואב שהוא יכתוב ב"פֶסְבּוּק" של אירית שיואב יעביר שכבה בסלון. יואב קילל אותו. הזהיר אותו שלא יעשה את זה. זה ארך זמן רב מאוד.

הקשבתי. שקטה שלא כמנהגי.

באחת השתיקות הארוכות בשיחה חשבתי שבעצם אין לשני אלה על מה לדבר. לאף אחד מהם אין משהו לספר לשני. להתייעץ. להתלבט. לקבוע. שום דבר. הם פשוט רובצים על הקו, מהמהמים מדי פעם משהו.

ובפעם הבאה שיואב שמעבר לקו אמר משפט, ראיתי איך המילים שלו, כמו לבנים, נערמות זו על זו, מסתדרות במערך סבלני, לצד ומעל ומסביב למילים הסתמיות שאמרו קודם. איך הולך ונוצר החלל של המילים הריקות. כמו חדר.

כשנהג הגרר אמר שאירית תתיישב ליואב על הראש, והוא יביא לו פח צבע, שלא ידאג, כששניהם צחקו והשתעלו קופסאות שלמות של סיגריות ואז דממו שוב זה אל זה, הצצתי לתוך חדר המילים שבנו להם, וראיתי איך האהבה, כמו מלט, הדביקה את הלבנים זו לזו.

לא היה להם מה להגיד. הם רק רצו לשבת, איש איש בצדו האחד של הקו, ביחד. חדר האינטימיות הדמום היה מלא בשניהם עד גדותיו.

כשהגענו למוסך ירדתי. נהג הגרר הוריד את האוטו שלי וטיפס לקבינה בלי להגיד לי מילה.

עמדתי ליד המשאית, ושמעתי אותו אומר.

"הורדתי. עוד נסיעה עכשיו. על יד מגשימים."

שיעול צרוד נשמע על הקו בעת שהמשאית התרחקה.

גבוּרה

בארבע שנים האחרונות, במקביל לחיי היום יום, הלכתי במנהרה אפלה, מלאה צללים. מדי פעם, מתוך החשיכה, מרחוק, הבליח ריבוע מואר, וככל שהתקרבתי, לאט ככל שביכולתי, נראו הפנים. עוד פנים. עוד אשה.

פגשתי אותן לאט. בכל פעם אחת. לינור. שרון. מיקי. הדס. שרה. לילך. מורן.

בכל פעם אשה אחת. בלי סיפורים. רק פנים שמגיעות אלי במייל, עם שם. ובכל פעם ישבתי מולן והתבוננתי. חיפשתי משהו שיבחין אותן מהעולם. משהו שיקשר אותן זו לזו. פגיעות? חולשה? כעס? ייאוש? עוצמה?

ולא מצאתי. כל אחת מהן היתה עולם שלם, מובחן ונפרד לגמרי. הגשר היחיד שנוצר, לאט לאט, היתה המילה. גיבורות.

כשאליסיה סיפרה לי לראשונה שתקרא לתערוכה שבה נשים שעברו תקיפה מינית יישירו מבט למצלמה בשם "גיבורות", הצטמררתי. זה היה לפני ארבע שנים. לפני שהיה צילום אחד. לפני שהופץ קול קורא. לפני שידעה איך זה יהיה – וזה היה עתיד להיות קשה – היא כבר ידעה. גיבורות.

שרון, גיבורה. צילום: אליסיה שחף

שרון, גיבורה. צילום: אליסיה שחף

וכך זה היה. הצילומים הגיעו, עוד ועוד נשים שעברו תקיפה מינית, וליוו אותי בכל התקופה שבה כתבתי ספר על תקיפה מינית. הן התבוננו בי, שקטות. הן הזכירו לי להיזהר מאוד. הן היו כל הפנים והשמות שהייתי צריכה לזכור.

מזה 15 שנים, אליסיה היא החברה הכי טובה שלי. בתהליך העבודה על התערוכה והספר דיברנו כל הזמן. קראתי את הקול הקורא, ראיתי את הצילומים, לפעמים ישבתי לצדה בעת שבחרה את הצילום הנכון, חיכיתי בסבלנות כשדיברה עם הגיבורות שלה בטלפון. למדתי להכיר אותן היטב, בזו אחר זו. אט אט זיהיתי את השפה הוויזואלית הצלולה של הפרוייקט כולו. ייתכן שאליסיה הסבירה לי מראש מה היא מתכוונת לעשות, אבל באמת שאני לא מבינה כלום בצילום. הבנתי רק כשראיתי.

בסופו של דבר, כשערכתי שוב ושוב את אחד הטקסטים שיופיעו בקטלוג התערוכה, הצלחתי לנסח לעצמי את השינוי שחל בי בארבע השנים האלה. אני לא מרחמת על נפגעי תקיפה מינית יותר. רחמים הם רק התנשאות. אפשר להתבונן בחמלה, ברוך, אבל אין להם שום צורך ברחמים. החברה מסבה את פניה ממי שזקוק לרחמים. והן ראויות לכך שיישירו מבט לעיניהן.

ביום שישי הקרוב, ב 12:30 בצהריים, תיפתח התערוכה במרכז ענב בגן העיר בתל אביב. צילומי ענק, וביניהם, הן. הנשים האמיצות האלה שנענו לקול הקורא, שיצאו למסע, שבחרו להופיע בעין הציבור בפנים חשופות, בשמן. אני אהיה שם, ועבורן, אני מקווה שמספיק אנשים יחליטו לטרוח ולצאת מהבית. לבוא ולהתבונן בפניהן, בלי להשפיל מבט. לראות אותן. יפות ועזות נפש.

ואני אחבק שם את אליסיה, הגיבורה שלי. אמנית שמעזה לשנות עולם.

גיבורות בסלונה

גיבורות בפייסבוק

רוחות הרפאים של ספרי האמן ונערת הדקורציה העליזה

ספר צילומים סהרורי ומפתה.
ספר קומיקס חצוף ופרוע.
ספר אמן המשלב סיפור אוטוביוגרפי בפרוזה פואטית עם ציורים עזי מבע וצילומים מטופלים.

אלה רק אחדים מכתבי היד שעברו בין ידי, הלוך ושוב, לאחרונה.

אני עובדת עם כמה הוצאות ספרים, והיחסים, טפו טפו, מצוינים. קשרי עבודה, ואפילו חברויות. אנשים שיודעים על כך מביאים לי כתבי יד. לפעמים אני מסייעת בתהליך ההכנה להגשה, לפעמים מציעה לאן לפנות, ולפעמים אני כל כך אוהבת כתב יד, עד שאני מגישה אותו בעצמי עם המלצה, סוג של לקטורה בהתנדבות.

אני פותחת דלתות לכל מי שטוב וראוי בעיני, כי היתה מי שפתחה את הדלת הזו עבורי והכירה לי את העורכת שלי בשעתו. לנצח אהיה אסירת תודה לה על כך.

כך עשיתי עם כל כתבי היד האלה, ועם אחרים כמותם. הייתי מעורבת בהגשה שלהם להוצאות במידה כזו או אחרת – וכולם נדחו. אין מדובר בכתבי יד בינוניים, חביבים ותו לא. כל השלושה המוזכרים כאן הם ספרים מצוינים. ראויים בכל קנה מידה לפרסום. יש, כמובן, גם עניין של טעם, אבל בניגוד למה שאומרים לפעמים, ספרים טובים בדרך כלל מוצאים להם בית בהוצאה כזו או אחרת.
(מאיפה אני כל כך בטוחה? ככה. אני עובדת במערכות שונות כעורכת וכלקטורית כבר עשר שנים. למדתי כמה דברים.)

ואכן, בהוצאות – ומדובר ברוב ההוצאות הגדולות בישראל, וגם בחלק מהקטנות – לא אמרו ליוצרי כתבי היד הללו שהם לא מספיק טובים. אמרו להם שהם יקרים מדי. או שאין להם מספיק שוק. שהם לא יחזירו אפילו את עלותם. השורה התחתונה: מצטערים, זה יפה מאוד, אבל אין כסף.
באחד המקרים אמר לי היוצר שהוא מפלל להיות באחוזים הבודדים האלה שעליהם מדברים המו"לים לפעמים, הספרים האיכותיים שמוציאים בשביל הנפש. אלה שברור שלא יצליחו, ובכל זאת מוציאים אותם לאור. אמרתי לו בצער שלהערכתי זה לא עומד לקרות. לא במקרה שלו. ואולי, כרגע, לא במקרה של אף אחד שאינו כותב פרוזה או עיון. המון המון ספרים יוצאים בישראל, רובם המכריע ספרי פרוזה ועיון. זה מה שהקהל אוהב. מלבד זאת, הם זולים יחסית להפקה.

בניגוד לדעה הרעה השגורה אודותיהם, חלק ניכר מהמו"לים דווקא היו שמחים להעז יותר. הם היו שמחים להוציא ספרי אמנות וקומיקס, אבל הם לא יעשו את זה. כי במחירים הנוכחיים של ספרים בישראל, הסיכוי שמישהו ייקח מהמדף ספר שעולה בסביבות מאה שקלים או למעלה מזה הולך ומצטמצם. (לחלק מהמו"לים יש יד ורגל במצב, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנושא נדון די, ונדמה שחוק הסופרים סוף סוף בדרך).

החלק שלנו

חלק מזה הוא גם באשמתנו, כחברה. סבא וסבתא שלי, שניהם לא אינטלקטואלים מזהירים אלא אנשים פשוטים מהיישוב, החזיקו בביתם כמה ספרי אמנות של יוצרים מוכרים ולא מוכרים כאחד. למה? כי זה היה חשוב וראוי בעיניהם. הילדים דפדפו, הם עצמם נהנו. אמנות היתה מרכיב קטן, אבל הכרחי של בית תרבותי. בבית בעלי היתה הסדרה המופלאה של הוצאת רביבים שעברה בירושה לילדיי, למרבה העונג. בשני הבתים האלה ביקרו מדי פעם במוזיאון, רכשו איזו תמונונות בגלריה, משהו שיכלו להרשות לעצמם. עשו מקום קטן לאמנות בחיים. ידיד סיפר לי פעם שלאורך כל ילדותו, אמו לקחה אותו למוזיאון אחת לשבוע. חינוך, אתם יודעים.

ואיכשהו, זה נעלם. בבתים רבים האמנות אינה מבקרת עוד. מקסימום עושים גוגל על דה וינצ'י או מראים לילד איזה ורמיר בוויקיפדיה. לקנות ספרי אמנות? זה תופס המון מקום. ואוסף אבק. ויש הכל ברשת במילא.

סיפור קטן

לפני כמה שנים נכנסתי לגלריה קטנה שנפתחה במושב סמוך. היו שם קנווסי ענק ועליהם צורות דקורטיביות להפליא, מיני כוכבים זוהרים וירחים כסויי עננים וספירלות רכות. הגוונים היו חמים, משהו ביתי ונעים נשב מכל העניין.כשהתעניינתי, סיפרה לי היוצרת שהיא "גילתה את הסטייל הזה במקרה", כשציירה ציור אחד בשביל הכיף והוא נקנה כמעט מיד על ידי חברה.
אורח בבית חברתה, בעלים של סוכנות ביטוח, קנה עוד כמה ללקוחותיו. אחד מהם, מנכ"ל של חברה גדולה, הזמין ממנה עוד שלושים ציורים, לכל החדרים בחברה.

וכך הפכה נערת הדקורציה הנחמדה, שבאמת לא היו לה שום אספירציות גדולות, לאמנית שהתפרנסה היטב מעבודתה. הגלריה היא סתם בשביל הכיף שלה, אמרה לי. למעשה, כל ציור שהיא מציירת מוזמן ומשולם חודשים מראש.
לפני חודשיים היא הוציאה ספר מהודר, הדפיסה אותו בחמישים אלף (!) עותקים וחילקה אותם בחינם לעשרות אלפי לקוחותיה. "זה קטלוג מפונפן," הסבירה לי בכנות.
"ואם מישהו רוצה ציור שכבר מכרת?" שאלתי.
"אני אצייר אותו עוד פעם!" חייכה. "הכי קל זה לשכפל. לוקח לי שעתיים-שלוש גג."

הולי הובי

בכל פעם שאני מצטערת על מצבם של הסופרים, מספרים לי חבריי האמנים על השוק שלהם: כדי להציג בגלריה לא נידחת מדי יש לשלם, לעתים קרובות, סכום נכבד. כך גם כשמדובר במוסד מכובד כמו מוזיאון תל אביב (!). עלויות הקמת התערוכה, בכל מקום שהוא, נופלות בדרך כלל על כתפיהם. סוכנים כמעט ואין בנמצא. השוק לפסלים הוא בעיקר עיריות, וכשאני אומרת "שוק" אני מתכוונת שהפסלים תורמים את פסליהם, העיקר שמישהו יראה אותם.
כסף? פחחח.

 

אפילוג

לשלושת האמנים הנפלאים שהגישו את הספרים מתחילת הרשימה הזו, המלצתי בצער לפתוח בלוג ("מגירה מפונפנת" היתה קוראת לזה נערת הדקורציה החביבה). כי אם הסיכוי שלהם להוציא ספר בישראל אפסי, לפחות שיזכו לחשיפה, ויתענגו מעט על התגובות. שניים עדיין לא התייאשו, איכשהו, והחליטו לפנות לקרנות שונות בתקווה למימון. השלישי לומד וורדפרס בצער.

באמת, אמנות פלסטית זה תחביב כל כך יפה וכל כך עצוב.

אלכסנדר ואווה

המתנה של אלכסנדר

הקדשה

בעולם שבו כל הספרים דיגיטליים המושג "ספר יד שנייה" מאבד מיופיו. הכל יהיה חדש, לנצח. אבל אני מבטיח לך: אנחנו נמשיך להתפורר מרוב אהבה.

אחרי המון המון זמן מחוץ לפייסבוק, הצצתי קצת השבוע (קצת משמעו שלא הרמתי את מבטי מהמסך לשנייה במשך שמונה שעות נטו, אבל לא נתעכב על העניין המצער הזה).

העניינים ברשתות החברתיים כסדרם. נעים ומפנק ורועש, אבל לא הרגשתי בשום שלב שפספסתי משהו משמעותי, עד שנתקלתי ב"לקסם הבא אזדקק לכנפיים", ספרו החדש של אלכס אפשטיין. ממש שם, בפייסבוק. ספר.

אפשטיין החזיק לפני מספר שנים בלוג יפהפה ברשימות בשם "ורדים ואבק". רשימותיו הלכו והתקצרו, עד שיום אחד נעלמו לגמרי. לפני זמן מה החל לפרסם שוב סיפורים בטוויטר ובפייסבוק, ועתה העמיד את ספרו לרשות הקוראים במלואו. הוא הראשון בין הסופרים החשובים בישראל שעושה כך.

הספר ערוך בקפידה (על ידי טל ניצן) ומעומד היטב. שמונים ומשהו סיפורים קצרצרים שהתחפשו לאלבום תמונות מהפנט.

ולפתע פתאום הביקור בפייסבוק הפך מזמן מבוזבז לזמן מעשיר. קראתי את כל הסיפורים, בזה אחר זה. כמה מהם שמרתי לי. ואחרי שיצאתי משם, לא הפסקתי לחשוב עליהם.

חיפשתי משהו חמקמק שחלף בכל גוף הטקסט הזה, למרות שהוא לכאורה מפורק לגורמים קטנטנים: סיפורים על סופרים ועל ספרים. על הנוסע בזמן ועל מתאבדים. על ערים מושלגות ועל חלומות. על הניקוד, שוב ושוב על קסם הניקוד.

בסוף מצאתי.

בין הסיפורים של אפשטיין, השונים מאוד אלה מאלה, עובר קו אחד דקיק ובלתי נראה. יש בהם צער, בדידות, כמיהה. אבל במרכזו של כל אחד מהסיפורים האלה יש לב עדין ופועם. איזו אמונה באדם וברוחו המפעמת בעוז למרות הקושי והכאב. הספר הקטן והיפה הזה מחבק את הקוראת ומבטיח לה שיש בעולם הזה טוב, יופי. שיש בו נחמה.

על משוררים זקנים (ועל אהבה)

בגיל שבעים ושבע, אחרי עוד שבץ, כתב לאשתו שיר שלא זכר אם כבר כתב כשהיה בן שלושים. כך או כך, אהבה היא רק קפל הווה.

מוזר, הוא הזכיר לי כל כך, כמעט כמו קשר משפחתי סמוי, את אווה קילפי, משוררת פינית ישישה שספרה "הפרפר חוצה את הכביש" מלווה אותי לאחרונה:

תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי.
ברוך הבא.

הן אפשטיין והן קילפי ערים מאוד לקשיי החיים, ויותר מכל לבדידות שמכמיהה אותנו, לטוב ולרע, לחברה, לזולת האכזר והיפהפה. הם אינם מסבים את מבטם מהבדידות, ואפילו מתארים אותה בפרוטרוט. אבל כשהם מתארים אותה הלב נחמץ, ובו בזמן מתנחם. שהנה, גם אחרים בודדים, ובכל זאת הם מצליחים לראות יופי, ולצחוק מעט. ולסלוח. ולאהוב.

TinyURL

סבא רבא שלי מת בגיל 305. בעשורים האחרונים לחייו כבר היה חולה באלצהיימר. מפעם לפעם שכח לגרוף את השלג שנערם בחלומותיו.

לשניהם יש חוש הומור נהדר, ואפילו ציניות קלה מבצבצת בסיפוריו ובשיריה. אבל הציניות הזו אינה מרושעת, או מרירה. היא מפוכחת. סלחנית. כאילו אומרת: גם כזה הוא האדם, מטופש ונוגע ללב.

בבית הקברות היהודי החדש בפראג

במקום אבן, הניח מישהו על המצבה דף ריק. אומרים שציפורניים ממשיכות לצמוח אחרי המוות. וסופרים מתים ממשיכים לכתוב.

והקריאה בשניהם מעניקה את אותה תחושה אהובה המכונה בפורטוגזית, שפת סבתי, Saudade. מין תוגה מתוקה. מענגת. הלב רוצה להתעטש.

למרות שהספר של אפשטיין מצוי בשלמותו בפייסבוק, בחינם, למרות שאומרים שספרות דיגיטלית המחולקת בחינם תפגע בסופרים, נדמה לי שלא כך היא.

המתנה שאלכס אפשטיין מעניק לציבור נדיבה עד מאוד, ובכל זאת ברור לי שארצה גם בספר הפיזי. להניח אותו ליד מיטתי, לצד ספרה של קילפי, שאוכל לפתוח מדי פעם עמוד אקראי ולחוש בחיבוק החם של מילותיו. אני צריכה אותן כדי שיזכירו לי, הרחק מהרשתות החברתיות: זה בסדר. אנחנו לא לגמרי לבד. כולנו לבד ביחד.

אנתולוגיה דיאלוגית קטנטנה.

אווה אומרת:

אני רואה פתאום את בבואתי בשמשה:
הרגליים על השולחן, ספר בידי,
תנוחה שנראית נחמדה.
והיא מחייכת.

באמת ובתמים אני מקנאה בה.

אלכסנדר מנחם:

סיפור מאוייר

בקצה העולם יש עץ שפוחד מהחושך

רדיואקטיביים

לפני 43 שנים הם  נישאו. היא בשמלה לבנה ובטן של חודש שלישי, הוא בבלורית זהובה, עצומה.

נישואים גרועים הם גיהינום ללא שטן. מן הסתם הביאו את קשייהם אל תוך הזוגיות הצעירה, אבל איזו תיבת תהודה של כאב הם הפליאו ליצור ביחד.

ביתם היה למקום מסוכן ואלים לכל הבאים בשערי לילותיו. והשמיכה המסוכרת הדקה שעטה בשעות היום היתה הרעל שבו כרסמו ילדיהם.

כל כך התפטמו בו, עד שגם בבגרותם עיניהם סכורות מראות רוע. תמיד הם ממהרים לצפות אותו בזיגוג חרוץ ונחרץ. רק הפחדים מצליחים להבהב מתחת לכיסוי הנוקשה. בלילות הם רדופים בידי רעידות אדמה ושריפות יער, מלחמות ורעב.

להוריהם לא שיחק המזל. אסונות העולם ואסונות נפשם חברו להחריבם מתוך תוכם. שלושים ומשהו שנות נישואיהם, עד מותו, היו מנוקדות בכעס ובבגידה. בכלימה. הבחירות שעשו הוכתבו מכורח ליבם וגופם הפצועים.

והבחירות הללו צרבו אותם, ועודן צורבות את ילדיהם, ניצוליהם.

הילדים שגדלו בבית הממתקים צמחו להיות מכחישי כל רע, וההכחשה הזו מאפשרת הישרדות שטחית, זהירה. הנכונות שלהם להעמיק חקר מוגבלת. מה שנמצא בבורות שהותירו ההורים, שהותירו הילדים עצמם, רדיואקטיבי, חומצי, אלים. אם יושיטו אצבעות מן הנפש לשם הן יוכתמו בכל זה.

הם בורחים. משלמים במחיר התחושה הנצחית של אי ההגעה. הם מושיטים ידיהם קדימה, אבל מרפקיהן כפופים, והידיים מעיזות להגיע רק למרחב המוגבל, הזהיר, שלא יכווה את קצות אצבעותיהם. לנצח הם חשים שרק מה שמעבר לכל זה, אותה חומצה רדיואקטיבית, רק שם מצויה האמת במלואה. מעבר להישג ידם תמיד.

ולאהוב הן אי אפשר. אפשר לאהוב את הטבע, עד שהוא מתהפך עליך באדישות ומחריב את חייך. אפשר לאהוב את האנושות על יופיה, אומץ ליבה, הגיוון העצום שבה, אבל את האנשים קשה מאוד לאהוב. את טפשותם ואכזריותם נטולות הדעת.

הם מתבוננים באחרים ומבקשים את רגעי החסד והחמלה, נאחזים בהם, מכריעים באופן שרירותי שאלה הם רגעי האמת של נפש האדם.

כי אם הרשע והטפשות, האכזריות והפחדנות המצויים בשגשוג כזה בהם עצמם ובכל המקיפים אותם, אם הם האמת, אז איך אפשר לחיות בכלל.

הם שורדים. מי מבקש בכלל יותר מזה.


Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 226 שכבר עוקבים אחריו