אם תרצי

המתנה של אלכסנדר

הקדשה

בעולם שבו כל הספרים דיגיטליים המושג "ספר יד שנייה" מאבד מיופיו. הכל יהיה חדש, לנצח. אבל אני מבטיח לך: אנחנו נמשיך להתפורר מרוב אהבה.

אחרי המון המון זמן מחוץ לפייסבוק, הצצתי קצת השבוע (קצת משמעו שלא הרמתי את מבטי מהמסך לשנייה במשך שמונה שעות נטו, אבל לא נתעכב על העניין המצער הזה).

העניינים ברשתות החברתיים כסדרם. נעים ומפנק ורועש, אבל לא הרגשתי בשום שלב שפספסתי משהו משמעותי, עד שנתקלתי ב"לקסם הבא אזדקק לכנפיים", ספרו החדש של אלכס אפשטיין. ממש שם, בפייסבוק. ספר.

אפשטיין החזיק לפני מספר שנים בלוג יפהפה ברשימות בשם "ורדים ואבק". רשימותיו הלכו והתקצרו, עד שיום אחד נעלמו לגמרי. לפני זמן מה החל לפרסם שוב סיפורים בטוויטר ובפייסבוק, ועתה העמיד את ספרו לרשות הקוראים במלואו. הוא הראשון בין הסופרים החשובים בישראל שעושה כך.

הספר ערוך בקפידה (על ידי טל ניצן) ומעומד היטב. שמונים ומשהו סיפורים קצרצרים שהתחפשו לאלבום תמונות מהפנט.

ולפתע פתאום הביקור בפייסבוק הפך מזמן מבוזבז לזמן מעשיר. קראתי את כל הסיפורים, בזה אחר זה. כמה מהם שמרתי לי. ואחרי שיצאתי משם, לא הפסקתי לחשוב עליהם.

חיפשתי משהו חמקמק שחלף בכל גוף הטקסט הזה, למרות שהוא לכאורה מפורק לגורמים קטנטנים: סיפורים על סופרים ועל ספרים. על הנוסע בזמן ועל מתאבדים. על ערים מושלגות ועל חלומות. על הניקוד, שוב ושוב על קסם הניקוד.

בסוף מצאתי.

בין הסיפורים של אפשטיין, השונים מאוד אלה מאלה, עובר קו אחד דקיק ובלתי נראה. יש בהם צער, בדידות, כמיהה. אבל במרכזו של כל אחד מהסיפורים האלה יש לב עדין ופועם. איזו אמונה באדם וברוחו המפעמת בעוז למרות הקושי והכאב. הספר הקטן והיפה הזה מחבק את הקוראת ומבטיח לה שיש בעולם הזה טוב, יופי. שיש בו נחמה.

על משוררים זקנים (ועל אהבה)

בגיל שבעים ושבע, אחרי עוד שבץ, כתב לאשתו שיר שלא זכר אם כבר כתב כשהיה בן שלושים. כך או כך, אהבה היא רק קפל הווה.

מוזר, הוא הזכיר לי כל כך, כמעט כמו קשר משפחתי סמוי, את אווה קילפי, משוררת פינית ישישה שספרה "הפרפר חוצה את הכביש" מלווה אותי לאחרונה:

תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי.
ברוך הבא.

הן אפשטיין והן קילפי ערים מאוד לקשיי החיים, ויותר מכל לבדידות שמכמיהה אותנו, לטוב ולרע, לחברה, לזולת האכזר והיפהפה. הם אינם מסבים את מבטם מהבדידות, ואפילו מתארים אותה בפרוטרוט. אבל כשהם מתארים אותה הלב נחמץ, ובו בזמן מתנחם. שהנה, גם אחרים בודדים, ובכל זאת הם מצליחים לראות יופי, ולצחוק מעט. ולסלוח. ולאהוב.

TinyURL

סבא רבא שלי מת בגיל 305. בעשורים האחרונים לחייו כבר היה חולה באלצהיימר. מפעם לפעם שכח לגרוף את השלג שנערם בחלומותיו.

לשניהם יש חוש הומור נהדר, ואפילו ציניות קלה מבצבצת בסיפוריו ובשיריה. אבל הציניות הזו אינה מרושעת, או מרירה. היא מפוכחת. סלחנית. כאילו אומרת: גם כזה הוא האדם, מטופש ונוגע ללב.

בבית הקברות היהודי החדש בפראג

במקום אבן, הניח מישהו על המצבה דף ריק. אומרים שציפורניים ממשיכות לצמוח אחרי המוות. וסופרים מתים ממשיכים לכתוב.

והקריאה בשניהם מעניקה את אותה תחושה אהובה המכונה בפורטוגזית, שפת סבתי, Saudade. מין תוגה מתוקה. מענגת. הלב רוצה להתעטש.

למרות שהספר של אפשטיין מצוי בשלמותו בפייסבוק, בחינם, למרות שאומרים שספרות דיגיטלית המחולקת בחינם תפגע בסופרים, נדמה לי שלא כך היא.

המתנה שאלכס אפשטיין מעניק לציבור נדיבה עד מאוד, ובכל זאת ברור לי שארצה גם בספר הפיזי. להניח אותו ליד מיטתי, לצד ספרה של קילפי, שאוכל לפתוח מדי פעם עמוד אקראי ולחוש בחיבוק החם של מילותיו. אני צריכה אותן כדי שיזכירו לי, הרחק מהרשתות החברתיות: זה בסדר. אנחנו לא לגמרי לבד. כולנו לבד ביחד.

אנתולוגיה דיאלוגית קטנטנה.

אווה אומרת:

אני רואה פתאום את בבואתי בשמשה:
הרגליים על השולחן, ספר בידי,
תנוחה שנראית נחמדה.
והיא מחייכת.

באמת ובתמים אני מקנאה בה.

אלכסנדר מנחם:

סיפור מאוייר

בקצה העולם יש עץ שפוחד מהחושך

את רוב הספרים האהובים עלי לא בחרתי. הם בחרו אותי והופיעו בדרכי ברגע שלא היה אחר. אחרים בחרו אותם בשבילי והושיטו לי אותם בצירוף המלצות – בדרך כלל נלהבות, מאוהבות.

הבוקר שמעתי את אתי אנקרי מדברת ברדיו על המופע "אבן גבירול פינת יהודה הלוי". כשקראה את שירי יהודה הלוי, סיפרה, היא חשה שהיא עמוק בתוך המשורר, רואה את העולם מבעד לעיניו. צריך להיזהר בבחירות הקריאה שלנו, אמרה. לשים לב מבעד לעיני מי אנחנו רוצים לראות את העולם.

זה נכון לגבי אמנות פלסטית, ספרות, טלוויזיה, קולנוע, מחול. בכל אחד מאלה יוצר מבקע את נפשו ומציג מבט מתוך תוכה. אפילו כשמדובר בבידור, זוהי עדיין תבנית נוף נפשו של אדם.

ליד המיטה שלי מונח כבר כמה ימים "וויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון, היישר מהספריה של אלירז. כל סיפור מתוכו הוא עולם המתפרק ונבנה. הוא מכנה את התיאורים שלו "ספר הגרוטסקות", ואז ממשיך ומתאר דווקא דמויות אנושיות כל כך שכאבן נצרב במחשבה ובלב. אין לי ספק שאקנה אותו לעצמי ואשוב ואקרא בו.

בפינת האוכל מונח, פתוח, "50 ישראלים קצרצרים" בעריכת חנן חבר ומשה רון, מהספריה הישנה של אבא. הסצינה שמתאר שם דודו פלמה בסיפור "ירושה וזיכרון", של נער ערבי הנתקל במשוררת רחל ומרוב אהבה מאונן מולה בלהט, בלתי נשכחת. האופן שבו שוזר יצחק אוורבוך אורפז את בוא החשמל לעיירה עם התעוררותו המינית כל כך טבעי, שבכל פעם שאני מדליקה מנורה אני נזכרת בו.

ובסלון "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל", שנתן לי חמי הטוב. "בן אדם משמעותו שיש בו קוים מיוחדים, תכונות מיוחדות," עונה השל לשאלה, "ואחת התכונות היא כח התימהון, רגש הפלא, היכולת להסתכל בעולם, שלא להיות מכני, אלא דוקא איש בן חורין, שיכול להסתכל ולהגיב על הפלא והיופי שבחיים. אם הוא יכול או איננו יכול – זהו עניין חיוני בשבילו."

*

דבריה של אנקרי נכוחים. בחרתי היטב הפעם. ההתבוננות דרך עיניהם של אלה מרחיבה את הדעת והמחשבה, נוגעת גם בלב. הלוואי שאזכור את דבריה כשאסיים את אחד מהספרים הללו ואגש למדף לבחור את הבא אחריו.

(הערת שוליים: יפה עשו עורכי ידיעות אחרונות ששיבצו את העיתון כולו בשיריה של ויסלבה שימבורסקה ונתנו לקוראיהם את הזכות לחוש את רגש הפלא, להגיב על היופי שבחיים).

איך בכלל בוחרים את הספר הבא?

ביום שישי האחרון הגענו בגשם העז לעלמא, רטובים וצוחקים, לשיעור של פרופ' מנחם כהנא, ראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית.

ד"ר רות קלדרון, המורה האהובה שלנו בסמסטר הראשון, סיפרה לנו על פרופ' כהנא, שהיה המרצה שלה. הוא היה מורה מזרה אימים, אמרה. בשנה הראשונה לא דיברו אצלו בשיעור. בשנה השנייה היה מותר להגות הברות. בשלישית הורשו לשאול שאלות. קצרות.

למרות החששות המקדימים, האיש שישב בראש השולחן ביום שישי בצהריים נראה דווקא נחמד להפליא. הוא בא ללמד אותנו מהי פילולוגיה. להראות לנו איך עובד פילולוג, צעד אחר צעד. הוא אפילו הרשה לנו לשאול שאלות.

קראנו את הפסוק (לא להבהל) "בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם." (משנה, מסכת ראש השנה פרק א) ומשם יצאנו למסע בעקבות שתי מילים. רק שתיים. "כבני מרון".

התחלנו מהפירוש של רש"י וחלפנו דרך ספרי פרשנות של חוקרים, כתבי יד עתיקים, מועתקים ביד, משנה, ירושלמי, בבלי, הערות היסטוריות ופרשנויות של ראשונים ואחרונים. המסע היה דקדקני, סבלני, נטול שורות תחתונות. עוד מידע, עוד אפשרות, עוד שאלות על גבי שאלות. רק שתי מילים, ושעתיים סוערות וחושניות שבהן התפתלנו באריכות ובסבלנות בעקבותיהן.

אחרי ארבעה ימים ראיתי את הסרט.

"הערת שוליים" הוא סרט עשוי היטב, כמובן. סידר יודע את מלאכתו. הדמויות מרתקות, הקונפליקט חזק ומעורר מחשבה.

אבל בסופו הבנתי את הדברים שאמר לנו פרופ' כהנא בתום השיעור, הדברים שלא הייתי מבינה בשום אופן אם לא הייתי נוכחת בשיעור הזה: הסרט יפה מאוד, אמר. מי שמכיר את האנשים בחוג, את ההיסטוריה שלו, מזהה סיפורים אינספור. זה מרתק.

אבל הסרט הזה, הוסיף בצער מסוים*, לא יביא לנו תלמידים חדשים. כי מה שאנחנו עושים באמת – לא מופיע בו כלל.

הפער בין השיעור לסרט הבהיר וחידד את מה שחסר: בסרט הזה לא נכח כמעט הלהט הלמדני שפגשתי בשיעור. התשוקה ללכת למסע איטי וקפדני בעקבות מילה או פסוק, לגלות את מקורותיהם ופירושיהם, את גלגולם לאורך הזמנים. הסבלנות האינסופית, הרצון לברר דבר מה עד תום.

ועל אף שהתסכול הקל של פרופ' כהנא מובן, הבנתי גם את סידר. הוא בחר לסרטו מרחב נידח ולא מושך לכאורה, והצליח לייצר בתוך המרחב הזו דרמה כל כך אפקטיבית. האם היא היתה עובדת אם היה מציג את אחד מהגיבורים בעבודתו?

נדמה לי שהמחקר הפילולוגי המדוקדק, עד כמה שמשך את לבי והעסיק את מחשבותי, לא היה מביא את ההמונים אל בתי הקולנוע. סרט שהיה עוסק בו היה נותר נחלתם של מעטים בלבד.

ואולי בכלל מוטב כך. אולי מוטב לסיפור שיהיה לו החופש שלו לבחור את דרכו. במקרה הזה, לא התשוקה לידע ולהבנה, אלא התשוקה להכרה ולכבוד. גם אותה אני מכירה היטב, לצערי ולמבוכתי הרבה.

(ובסוף הסרט, בלי קשר להכרה, או ללימוד, רציתי פתאום להירשם לחוג לתלמוד, ולו רק כדי ללכת בדרך הקבועה והיפהפיה של פרופ' שקולניק האב לחוג. לו רק כדי לשבת בחדרים עמוסי הגווילים, הריחניים מעש ואבק.)

בהצלחה באוסקר, סידר.

*

* לא בטוח שפרופ' כהנא באמת הצטער על אובדן התלמידים הפוטנציאליים. הוא סיפר לנו בשעשוע רב על התחרות הגדולה המתקיימת מדי שנה בין החוג לתלמוד לבין החוג ללימודים קלאסיים. החוג המנצח הוא זה שיש לו פחות תלמידים.

השחר עולה על היער. מחטי האורן נחות על הקרקע הלחה, רבדים רבדים של מחטים יבשות בצבע אפור כסוף. ביניהן מתגוללות שאריות חיי אנוש: בקבוק פלסטיק ירוק, מחצלת מתפוררת, מיכל גז קטן וחלוד. אני מרימה אותו בהיסח הדעת, ונבעתת. מתחתיו מתפתל נדל ארסי, מטאפורי במידה לא סבירה כמעט.

ובעומק היער, בין המחטים היבשות, צומחת כלנית. רק אחת.

באדר, בניסן, באייר, ייפרשו מרבדים אדומים בוערים, אבל כעת היא לבדה, מלבלבת בשקט, מושיטה את הגביע העמוק והלוהט שלה אל השמש, וזו מפלסת דרכה אליה בין צמרות העצים במחטים אלכסוניות, זוהרות.

בוקר ביער, וכל צעד הוא רשרוש רועם. כדי לפסוע בדממה יש להשקיע את מרב המשקל על העקב, ולדרוך לאט. עם כל צעד המיומנות משתפרת. איש לא יוכל לשמוע אותי.

בסמוך לכלנית בוקע סלע בהיר מהאדמה. אני מתיישבת עליו ונותרת שם זמן מה, בדממה, מתבוננת בכלנית הראשונה של טבת.

כבר זמן מה שלא ראיתי פני איש. ובימים הבאים, לפתע פתאום, המונים. בבתי קפה ובחנויות ספרים, בבתים חמימים וברחובות גשומים, המון אדם. אנשים טובים, מרתקים, מלאי כוונות טובות. פניהם נוהרות. אני מתכווצת מפחד.

זה לא הם, אני זוכרת. זו אני שאיני זוכרת עוד איך לדבר איתם. זו אני המסתגרת חודשים ארוכים במחסן הטחוב, בין כלי הפסח לכלי העבודה, בקור העצום. זו אני ששכחה מי הם.

כעת הם נראים לי כעצים גבוהים ביער הומה, יער שקרקעיתו רצופה בקבוקי פלסטיק ומחצלות, מכלי גז ושאריות חיים. אני זוכרת את זקיפות הכלנית בעת שאני משתופפת בפינות וממלמלת משהו שיזכיר לי שגם אני הייתי פעם עץ, כמוהם. אני משקיעה את משקלי על עקבי ומנסה ללכת בשקט. איש אינו מבחין בכך, כאן אין שומעים צעדים כלל. למדת את השפה הזו אי פעם, אני משננת. את יכולה.

אבל אני לא יכולה. המילים הנכונות אינן. כל מה שיש לי להציע הן חוויות שנצברו בחדר טחוב באישון ליל, שיח פנימי פרטי, טיוטא שטרם שוכתבה.

אני עומדת שם עוד זמן מה, בחיוך מבויש, אומרת דבר כזה או אחר, ואז נוסעת הביתה. איני מדליקה את הרדיו אפילו, רק רחש הגשם והמגבים.

בלילה אני מתהפכת על יצועי, נטולת מנוח. אחרי זמן רב אני שוקעת סוף סוף בשינה קוצנית, חלומותי נטרפים בידי פנים זרות, מילים חסרות מובן.

אבל בארבע מצלצל השעון. אני קמה והולכת אל החיים השניים שלי, שבהם פיות אומרות שירה ומכשפות דוהרות על נמרים בבקעה שחונה, שבו הכנרת אפופה בקרעי כשף וים המלח בוהק מעוצמת האבנים הנסתרות במעמקיו. אני מהלכת שם עם יהל ועם תהל, התאומות הג'ינג'יות, גיבורות הספר שלי, נסיכות לבי. עם לירי, אחיהן הגדול והנפלא עד מאוד.

כשאני מסיימת אני נפרדת מהם, עד מחר, ונוסעת אל היער, לבקר את הכלנית.

מאז ביקורי הקודם צמחה לה אחות תאומה, כלנית אחרת, אדומת בלורית ולוהבת כמוה. היא ניצבת במרחק מה ממנה. אני יושבת על הסלע ומביטה כיצד בטבת, רגע או שניים לפני בוא האביב, מעניק העולם לכל אחת מהן את המרחב הדומם שלה ביער המחט הכסוף. אני מזכירה לעצמי שהמחסן האיום הזה, הקר לעד, הוא המרחב הדומם שלי, קטן ופרטי ונפלא. עלי לזכור שלא לצאת אל יערות האדם לעת עתה.

אולי אנסה שוב באביב.

טיול עם נתן אל שלהי דצמבר

דצמבר. שבת. יום אחרי הגשם.
כולם בבית הכנסת. בחוץ רוח סתיו, בפנים כוס מיץ מתפוחי זהב שנקטפו במושב אתמול ונסחטו עכשיו במסחטת הפלסטיק הכתומה.
השיר מזדמזם לו מעצמו. בחוץ מתוק-חמוץ (כמה טעים יותר מחמוץ-מתוק, משום מה) והלב?
הלב לא רוצה כלום, רק לשבת בבית בעצלות גמורה בעת שהרוח משתוללת בחוץ. אבל השיר מתנגן כבר, והגוף נמשך כמו מעצמו מבית אלי חוץ. ובחוץ רק שממת בנייני האבן.
אולם עליכם לדעת, סגולה גדולה לבית הזה, שהוא מצוי בשלהי היישוב, רק רגע קט מהרי בנימין.
רק רגע קט ואני על השביל המוליך אל לטרון. הרוח מתחזקת, טעם תפוחי הזהב משתובב עדיין על הלשון. השביל מוכר וידוע, ועובר לאורך הכביש. משמאל האספלט המשועמם, מימין – ההר. הבחירה נבחרת מאליה, לראשונה: לרדת אל השביל הפתאומי, המוביל למקום לא ידוע בין השדות וההרים.
עשרים צעדים והעולם הרגיל נעלם מאחור. השביל מחוצץ, השדות ירוקים. ממול, במרחק מה, יישוב קהילתי, בתים מפוארים מדי, גגות אדומים. איני יודעת היכן אני. אין כאן איש. הפחד מתנחשל בעקבות שהותרתי בשביל.
באמצע הדרך נקטעות לפתע הגדרות המתמשכות מימין ומשמאל כל העת, ושביל נוסף מזנק לו במעלה הגבעה. טביעות גלגלי טרקטורים חלפו בו. אבל הפחד מכתיב: השביל המרכזי. רק הוא.
עוד כמה רגעים והגדרות סוגרות מכל עבר. זוהי הכניסה האחורית, הנעולה, של היישוב הקהילתי. יש לפנות לאחור.
בדרך חזרה השביל הצדדי ההוא לוחש בריחות תפוח ומטר:
בואי.
הטיפוס ארוך, אך במעלהו נראית גדר אבנים ישנה מאוד, אולי עתיקה, וזיתים מצלים וסלעים לבנים. מעליו מפרפרת ציפור גדולה בכנפיה בכח. הרוח החזקה מותירה אותה במקומה, והיא ממשיכה לרחף שם.
בואי.
זה נראה כמו שדה פרטי, ובכל זאת, הגדרות פערו את פיהן כאן.
בואי.
בהיסוס מתחילות הרגליים להעפיל במעלה הגבעה הירוקה. גם כאן אין שום סימן של חיי אדם, מלבד השביל.
הציפורים מצייצות במרחק. הרוח נושאת את קולותיהן בקלילות. אחרי כמה רגעים: סימון לבן-אדום-לבן. משהו משתחרר. הדרך נועדה להלך בה.
העולם האנושי אינו נראה מכאן כלל. רק עצי הזית, הסלעים, הירוק בכל עבר. כוחותיהם הגנוזים של הרוגי התמוזים נראים בכל, ומשהו מוזר כזה, לוחץ דומם על החזה.
ככל שעולים האוויר מתוק-חמוץ עוד יותר מתפוחי הזהב, ולמעלה מתגלה מראה משונה ומרהיב: עיני העננים הכחולות צופות על חפירה ארכיאולוגית שאיש לא ביקר בה זמן רב. מקווה וחדרים, מדרגות מסותתות, גסות, וביניהן ציצי עשב ופרחים. הכל ירוק ומלבלב.
מראש הגבעה אפשר לראות את שממת בנייני האבן. אפשר להפנות להם גב מיד, בנחישות, ולהשאר כאן, רגע קט מהעיר, ולהניח לדצמבר לעשות את קסמו, ולהשיב מעט אביב אל הלב.
והשורה האחרונה מתנגנת באוויר, אביבית, מרטטת את עצמה ביופיה.
אוויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

והלב מתעטש.

* תרגיל לחובבי אלתרמן: בכל מקום שבו תישמע המילה "להתרגש" ניטלת ממקומה הנרגש והופכת לכלי ריק, החליפוה ב"להתעטש", ואלתרמן עצמו ינחם אתכם במבוכתכם לנוכח העולם המשונה ההולך ומתרגש עלינו כל העת.