"מבנה גופה רחב, שיערה חום כהה ומתולתל, היא מרכיבה משקפי ראייה ובעלת גוון עור בהיר."
כל היום אני ממלמלת, כאילו שיכולתי לשכוח. אצלי זה היה שיער שאטני גלי, אבל מלבד זה, מילה במילה. זו המודעה שלי.
הערב מצאו את אופק ירון בת ה-14 משמשית. ישבתי מול המחשב ובכיתי.
בשנת 1985 הייתי קצת גדולה ממנה, בת 15. אני זוכרת שבערב שלפני הבריחה ישבתי על המיטה שלי ורקמתי על חולצה לבנה בחוט סגול את שמו של אלון אולארצ'יק, האיש היחיד שעניין אותי בשנה ההיא. אבא שלי צעק שאני מידרדרת בלימודים. אמא ניסתה להגן עלי. טרקתי את דלת חדרי והחלטתי. מחר בבוקר אני הולכת ולא חוזרת.
זה היה בעיצומה של כיתה י', שבה הייתי רשומה באשל הנשיא והגעתי כל כך מעט שהמורים לא זיהו אותי. כמה פעמים בשבוע נסעתי מעומר לתל אביב, וישבתי מתחת לבית של אולארצ'יק ברחוב בן יהודה.
התיק היה אחר בבוקר ההוא: ארבע חולצות, שני זוגות מכנסיים, קצת אוכל, מחברת ועט, שני ספרים. ווקמן, קלטות של הביטלס, סיימון וגרפונקל, כוורת, אולארצ'יק, ארז הלוי. כל השאר היה שגרה. לתחנה המרכזית בבאר שבע, משם אוטובוס לתל אביב. בדרך כלל המשכתי משם בקו ארבע לבית שלו.
אבל אולארצ'יק לא היה בבית. ידעתי את זה מראש. הוא היה בארה"ב, בביקור אצל ההורים של אשתו האמריקאית. היה נוח יותר להתעסק איתו, עם מתי יחזור וכמה אני מתגעגעת, מאשר לחשוב על העובדה שאני מחוץ לבית, ושהם לא יודעים איפה אני. עברתי בג'קי תקליטריה בתחנה המרכזית ולקחתי מג'קי כסף וכמה קלטות, הוא היה חבר של אבא מהמילואים.
אחר כך זה היה סתמי ופשוט, שלושה ימים וילדה:
ביום הראשון הייתי בפארק הירקון. המשכתי לרקום את החולצה הזו. מדי פעם הבטתי בנחל וצחקתי לעצמי. כל כך ניצחתי אותם. את הקטנוניות של הבית. את הדרישה הנצחית להיות בסדר כששום דבר לא בסדר. הייתי בחוץ, בעולם, והם לא ידעו איפה אני. אני ניצחתי.
אחר כך ירדתי לחוף בוגרשוב. פגשתי שם את מוחמד ועבד שהזמינו אותי לישון בבניין הגדול שבו מאחסנים את הכסאות. הסכמתי. באמצע הלילה מוחמד רדף אחרי בין הכסאות והודיע לי שהוא הולך לזיין את התחת הקטן והחמוד שלי. עבד ובן דודו, שאת שמו שכחתי, החזיקו אותו. איכשהו עברנו את הלילה המסויט הזה.
ביום השני הייתי על החוף כל היום. מרוב תשישות מהלילה נרדמתי שם, השתזפתי בביקיני עד הערב ונשרפתי. למעשה, נשלקתי. "גוון עור בהיר", זוכרים? הוא הפך אדום לוהט. לא חשבתי על ההורים שלי בכלל, עד שמנהל החוף בא לדבר איתי. עבד סיפר לו איך מוחמד השתולל בלילה, וביקש ממנו לעשות משהו. האיש הזמין אותי לישון אצלו בבית בלילה, בחולון. אשתו הנחמדה הכינה לי אוכל חם והילדים שלו היו מקסימים. הרגשתי חם ונעים ובית. התגעגעתי, אבל הם נתנו לי כח.
בלילה הוא נכנס לחדר, ובקושי רב הדפתי אותו מעלי. ואחר כך את בנו בן ה-14.
בבוקר הוא החזיר אותי לחוף. על פניו היתה הבעה ברורה. תסתלקי מכאן.
שלושה ימים וככה
הייתי מותשת. שוטטתי בבן יהודה. אולארצ'יק עתיד לחזור בקרוב. לא זכרתי כבר למה ברחתי מהבית, לא זכרתי למה אני כועסת, רק שאני כועסת ואי אפשר כך יותר. אי אפשר. שלושה ימים כבר הייתי בחוץ, ולא התכוונתי לחזור לעולם.
ואז נכנסתי לקפה שרי, ליד הבית של אלון, ועירית מצאה אותי ועכבה אותי, ומנהל בית הקפה קרא למשטרה.
הם לקחו אותי למשטרת תל אביב, ומשם אבא לקח אותי הביתה. אבא שלי הגדול והחזק נראה רמוס ומבוהל. בבית אמא בכתה, שרה, בכתה, האכילה, בכתה.
התברר שכל העולם חיפש אותי. שבעת שהייתי אבודה ומבולבלת, בעת שכמעט נאנסתי שוב ושוב ושוב, הם היו מבוהלים בטירוף. בצדק.
אמא חיפשה אותי. אבא שכב במיטה, שיכור ומבועת, עד שהיא חילצה אותו משם ושלחה אותו למשימות. מדן ועד אילת, בכל מקום הם היו.
כשאני שומעת על הנערות האלה אני נזכרת בכרוניקה המטופשת וחסרת הטעם הזו. כלום לא היה שם מלבד סיכון עצמי וחוסר שיקול דעת. גיל ההתבגרות הוא מקום מחורבן לחיות בו.
שאלתי פעם חבר שמנהל תחנת משטרה אם האופן שבו התנהלה הבריחה שלי היה יוצא דופן. לא, הוא אמר. זה בדיוק ככה. מריבה טפשית, החלטה מקרית, מהירה, ואז גיהינום של כמה ימים, לילדה ולמשפחה. הרבה פעמים הן נאנסות.
אם במקרה התגלגלת לפה, ילדונת, כשאת חושבת לברוח מהבית, תחשבי שוב. לכי לישון אצל חברה. תכתבי על ההורים שלך מילים זועמות ורעות בפייסבוק. את זה לפחות אפשר למחוק אחר כך.
