תלמידה חכמה מאוד

מכל הסיפורים ששמעתי על נשים נפגעות תקיפה מינית, אחד ממשיך לרדוף אותי כבר זמן רב.

זה סיפור – אמיתי, למרבה הצער – על אשה דתייה שהותקפה בילדותה, ובמשך שנים רבות לאחר מכן, לא היה לה מושג איך קוראים למה שעשו לה.

ומאז ששמעתי את הסיפור הזה אני מסתובבת איתו – איתה – בתוך הראש. לא היתה לה דרך להתלונן, לבקש תמיכה, לדבר. לא היו לה מילים. אילמת.

הערב הייתי במפגש במת-שיח בבית הספר אמי"ת במודיעין. מנהל בית הספר, הרב איתמר חייקין ויוסי סופר יזמו את סדרת המפגשים הללו, שהחלו לפני כחודש. יואב הלך לכמה מהם וחזר מלא מחשבות ושאלות, כמו שצריך. כשנודע לו שמלכה פיוטרקובסקי תהיה הדוברת במפגש השבוע, הוא אמר לי שהגיע תורי ללכת.

ביולי התפרסמה במעריב כתבה על פיוטרקובסקי. קראתי אותה כמה וכמה פעמים. היא עדיין מקופלת בתוך הארגז הלבן של הניירות שאי אפשר לזרוק (גם האינטרנט זוכר, אבל אני לא סומכת עליו). רוח כל כך שפויה ועזת נפש עלתה מהראיון הזה, כל כך מעוררת תקווה.

הלכתי הערב. למלכה פיוטרקובסקי יש שכל חריף וחיוך נפלא. היא אשה מאמינה, תלמידה חכמה, ובכל זאת האופציה שהיא מציעה – שפורום תקנה מציע – היא עדיין מהפכנית.

כולם כבר יודעים היום מה זה פורום תקנה, בעקבות פרשת הרב מוטי אלון. גם אני הייתי מאלה שהתקשו להאמין באשמתו של הרב אלון בהתחלה. השיעורים שלו היו חוויה מרוממת נפש. אבל ישבתי וקראתי את הודעת הפורום, ולצערי חשתי שנסתתמו טענותי. התהליך שתואר היה יסודי ומעמיק, כלל הרבה מאוד פגישות עם הרב אלון, ורשימת האישים שחתמו עליו היתה מגוונת ורצינית מכדי שאפשר יהיה לנפנף אותם ב"יש לי תחושה שזה לא נכון". לא ראיתי איך הרב אריאל או הרב ליכטנשטיין או הרב שרלו יקיר נפשי יאפשרו פרסום כזה תחת שמם אלא אם הם משוכנעים מעבר לכל ספק שדברם אמת.

פיוטרקובסקי תיארה בהרחבה את הקמת פורום תקנה, את השנתיים הארוכות שבהן התקיימו דיונים – הלכתיים ברובם – על עצם קיומו ועל אופן פעולתו. המילים היו מתוך ההלכה – לא תעמוד על דם רעך, ואהבת לרעך כמוך, לשון הרע – אבל השיח היה דומה להפליא לזה ששמעתי במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

היא דיברה בעדינות, באורך רוח. ורק פעם אחת, לקראת סוף ההרצאה, הרימה קולה וחבטה כמה פעמים בדוכן, כשדיברה על מכתב הרבנים לתמיכה בקצב, על תמיכת רבנים ברב אלון מבלי לברר קודם את הסיפור עם פורום תקנה. "במקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב", זעקה. והזעקה שלה פצעה את לבי.

כל הערב חשבתי על הנערה ההיא, שלא היו לה מילים לתאר את שארע לה. חשבתי שהיא לעולם לא היתה מגיעה לפורום תקנה, או למרכז לנפגעות תקיפה מינית, או למשטרה. בשביל כל אלה צריך מילים.

ואז, ממש בסייפא של דבריה, דיברה פיוטרקובסקי גם על זה. על החשיבות העמוקה של שיח על נושא המין. החדר היה מלא בחובשי כיפות ולובשות שביסים. הרוב המכריע בקהל היה ציבור דתי. היא דיברה על הצניעות, ועל האופן שבו היא חוסמת לעתים אנשים דתיים מלשוחח על הדברים הללו עם ילדיהם. ילדים שאינם יודעים, אינם יכולים להישמר. וזה בלי לומר אף מילה על איכות מערכות היחסים העתידיות שלהן, האפופות מבוכה והסתרה. ישבתי שם וזכרתי את היום שבו הלכתי לראשונה לבית הכנסת עם יואב. ישבתי בעזרת הנשים והבטתי על הפרגוד בייאוש. לא הבנתי איך אביא ילדים עם האיש המקסים הזה, לעולם שיחנך אותם בשפה שזרה לי לחלוטין. לעולם שבו השפה שאני דוברת נחשבת נחותה ואפילו פוגענית.

בבית שגדלתי בו אמרו לנו יותר מדי. לא רק על מין, אגב. על כל דבר. אני מחבבת את רעיון הצניעות, אבל רק בשילוב עם מידתיות ושכל ישר. הערב שמעתי אישה דתיה, חובשת שביס, מורה לתלמוד והלכה, מדברת על הצורך בחינוך מיני פשוט וברור.

הדרך עוד ארוכה מאוד. הרתיעה שלי מבית הכנסת ומחיצותיו שרירה וקיימת, וכך גם הקושי שלי עם התקשורת המגומגמת בציבור הדתי בנושאי מיניות.

אבל הערב ראיתי את העתיד. כשפרופ' אליס שלוי הקימה את פלך והתחילה ללמד הלכה לנערות, היא שינתה את העולם. משם צמחו ארגוני הנשים הדתיים הפמיניסטיים, שם התחנכה גם מלכה פיוטרקובסקי. הקשבתי לה היום, ופתאום הבנתי מה פשר הקסם שהיא מהלכת עלי:

על אף שהיא מדברת על נושאים קשים, ושפתה היא השפה הקלאסית של העולם הדתי, מפרשת השבוע ועד ציטוטים מהתלמוד, אני מבינה אותה. השפה שלה פתוחה גם למי שלא גדל במרחב שלה. היא מזמינה דיאלוג, ולא מפחדת להתמודד עם טענות קשות. ההתנהלות הזו היא עוד אחד מסממני הפתיחה ההדרגתית, העמוקה, של החברה הדתית. זה תהליך איטי, אבל הוא קורה, ממש לנגד עיני.

ואם הילדה שלי תרצה, אם כך היא תבחר, בין שלל האפשרויות של העולם היא יכולה גם להיות תלמידה חכמה. וזה לא מפחיד אותי כבר.

 

 

(הערה מאוחרת. אחרי הבמה הגיע השיח. בקבוצה שהנחה יוסי סופר היו רוב הדוברים דוברות. הוזכרה הנטייה לזלזל בדברי נשים, לבטלם כלאחר יד – זה קיים גם בחברה הכללית במקומות כל כך רבים – אבל נדמה לי שבעקבות הדוברת המרכזית של הערב, הקול הנשי נשמע פתאום צלול ובהיר כל כך.)

כלנית בטבת

השחר עולה על היער. מחטי האורן נחות על הקרקע הלחה, רבדים רבדים של מחטים יבשות בצבע אפור כסוף. ביניהן מתגוללות שאריות חיי אנוש: בקבוק פלסטיק ירוק, מחצלת מתפוררת, מיכל גז קטן וחלוד. אני מרימה אותו בהיסח הדעת, ונבעתת. מתחתיו מתפתל נדל ארסי, מטאפורי במידה לא סבירה כמעט.

ובעומק היער, בין המחטים היבשות, צומחת כלנית. רק אחת.

באדר, בניסן, באייר, ייפרשו מרבדים אדומים בוערים, אבל כעת היא לבדה, מלבלבת בשקט, מושיטה את הגביע העמוק והלוהט שלה אל השמש, וזו מפלסת דרכה אליה בין צמרות העצים במחטים אלכסוניות, זוהרות.

בוקר ביער, וכל צעד הוא רשרוש רועם. כדי לפסוע בדממה יש להשקיע את מרב המשקל על העקב, ולדרוך לאט. עם כל צעד המיומנות משתפרת. איש לא יוכל לשמוע אותי.

בסמוך לכלנית בוקע סלע בהיר מהאדמה. אני מתיישבת עליו ונותרת שם זמן מה, בדממה, מתבוננת בכלנית הראשונה של טבת.

כבר זמן מה שלא ראיתי פני איש. ובימים הבאים, לפתע פתאום, המונים. בבתי קפה ובחנויות ספרים, בבתים חמימים וברחובות גשומים, המון אדם. אנשים טובים, מרתקים, מלאי כוונות טובות. פניהם נוהרות. אני מתכווצת מפחד.

זה לא הם, אני זוכרת. זו אני שאיני זוכרת עוד איך לדבר איתם. זו אני המסתגרת חודשים ארוכים במחסן הטחוב, בין כלי הפסח לכלי העבודה, בקור העצום. זו אני ששכחה מי הם.

כעת הם נראים לי כעצים גבוהים ביער הומה, יער שקרקעיתו רצופה בקבוקי פלסטיק ומחצלות, מכלי גז ושאריות חיים. אני זוכרת את זקיפות הכלנית בעת שאני משתופפת בפינות וממלמלת משהו שיזכיר לי שגם אני הייתי פעם עץ, כמוהם. אני משקיעה את משקלי על עקבי ומנסה ללכת בשקט. איש אינו מבחין בכך, כאן אין שומעים צעדים כלל. למדת את השפה הזו אי פעם, אני משננת. את יכולה.

אבל אני לא יכולה. המילים הנכונות אינן. כל מה שיש לי להציע הן חוויות שנצברו בחדר טחוב באישון ליל, שיח פנימי פרטי, טיוטא שטרם שוכתבה.

אני עומדת שם עוד זמן מה, בחיוך מבויש, אומרת דבר כזה או אחר, ואז נוסעת הביתה. איני מדליקה את הרדיו אפילו, רק רחש הגשם והמגבים.

בלילה אני מתהפכת על יצועי, נטולת מנוח. אחרי זמן רב אני שוקעת סוף סוף בשינה קוצנית, חלומותי נטרפים בידי פנים זרות, מילים חסרות מובן.

אבל בארבע מצלצל השעון. אני קמה והולכת אל החיים השניים שלי, שבהם פיות אומרות שירה ומכשפות דוהרות על נמרים בבקעה שחונה, שבו הכנרת אפופה בקרעי כשף וים המלח בוהק מעוצמת האבנים הנסתרות במעמקיו. אני מהלכת שם עם יהל ועם תהל, התאומות הג'ינג'יות, גיבורות הספר שלי, נסיכות לבי. עם לירי, אחיהן הגדול והנפלא עד מאוד.

כשאני מסיימת אני נפרדת מהם, עד מחר, ונוסעת אל היער, לבקר את הכלנית.

מאז ביקורי הקודם צמחה לה אחות תאומה, כלנית אחרת, אדומת בלורית ולוהבת כמוה. היא ניצבת במרחק מה ממנה. אני יושבת על הסלע ומביטה כיצד בטבת, רגע או שניים לפני בוא האביב, מעניק העולם לכל אחת מהן את המרחב הדומם שלה ביער המחט הכסוף. אני מזכירה לעצמי שהמחסן האיום הזה, הקר לעד, הוא המרחב הדומם שלי, קטן ופרטי ונפלא. עלי לזכור שלא לצאת אל יערות האדם לעת עתה.

אולי אנסה שוב באביב.

תרבות ומאבק, שיחה עם דפני ליף

יש דברים ששווה לקחת בשבילם הפסקה מההפסקה. למשל שיחה עם דפני ליף.

דפני ליף, הצילום מתוך ההזמנה לערב

כשפנו אלי מבית הקפה הירושלמי תמול שלשום והזמינו אותי לשוחח עם דפני על הקיץ האחרון, ואולי גם על הקיץ הבא, שמחתי מאוד. שמחתי כי אני חושבת על הקיץ האחרון רבות, ויש לי יותר שאלות מתשובות.

אבל היתה עוד סיבה לשמחה – דפני ליף הפכה בקיץ 2011 לדמות ציבורית, ואחד הדברים המתסכלים ביותר בדמויות ציבוריות הוא שהן תמיד מתוּוכות. אנחנו שומעים את האנשים האלה עונים על שאלות, בקצרה, כי בעוד רגע יש מבזק חדשות או מקבץ פרסומות, אנחנו רואים אותם בטלוויזיה ערוכים. רק התשובות הכי פרובוקטיביות, רק מקרי הקיצון. אפילו בעיתונים אנחנו מקבלים רק את מה שבחרו להציג לנו כותבים ועורכים.

ואני דווקא רציתי לשמוע אותה. לא מתוּוכת, לא קצוצה, לא ערוכה. רציתי לשאול שאלות קצרות ולהקשיב היטב, ולהניח לה להאריך בדברים כמה שרק צריך. כמה שרק תרצה.

(מן הסתם היא דיברה במקומות ציבוריים, אבל לי לא הזדמן לדעת על אודות האירועים האלה.)

ואז התחלתי להכין רשימת שאלות. תמול שלשום הוא מרכז תרבותי, כך שחשבתי לשאול אותה על תפקיד התרבות במאבק, על סוגי התרבות שנכחו במרחב המאבק – במאהלים, בהפגנות, ברחובות. על היוצרים שהצטרפו למאבק, על אלה שלא. האם צדק עמוס עוז כשאמר "גל המחאה הזו לא שייך לדור שלי"? או שמא אתגר קרת, שטען ש"זה לא מאבק של הנהגה ושל מורי דרך"? איזו משמעות היתה לסרטים, להופעות, לתחושת המרכז התרבותי החדש שנוצר בעיבורה של העיר עבור דפני עצמה ועבור הקבוצה שפעלה עימה לאורך חודשי הקיץ, שרובה מורכבת מאנשי תרבות ותקשורת?

(אותה קבוצה שהתפצלה מאז לשתי קבוצות, כידוע. מעניין לציין שהאחת מורכבת מאנשי התרבות, והשנייה מהעיתונאים).

ומה לדעתה קרה פה בכלל הקיץ? האם זה נכשל? האם זה הצליח, וכל סערת יאיר-לפיד-נועם-שליט בעולם הפוליטי בעצם נובעת משם? האם זה ימשיך באביב הקרוב? האם למישהו עוד אכפת?

כבר שבוע אני שואלת כל מי שחולף על פני. מה עוד היית רוצה לדעת? מה לא שאלו אותה? ממה התעלמה התקשורת הממוסדת? מה אנחנו עדיין רוצים לדעת עליה, לשמוע ממנה?

ואז נזכרתי שדווקא כאן, בבלוג, יש כמה וכמה אנשים שאין לי את שמותיהם האמיתיים ואת המיילים שלהם, אנשים שהעשירו אותי בעבר רבות, והחלטתי לשאול אתכם.

מה עוד הייתם רוצים לדעת?

טכנוקרטיה:

הערב יתקיים ב 24.1 בשעה 19:00, ויש להזמין מקום מראש בכתובת: tmolshilshom.er@gmail.com

עמוד האירועים של תמול שלשום

(אני אעלה פה תזכורת יומיים לפני כן, ראו הוזהרתם).

דבר הבטן

תכניסי את הבטן.

תהדקי את הבטן פנימה.

תצמידי את הפופיק לגב.

תמשכי את הבטן פנימה! מכונסת! חזק!

הבטן שלי שומעת, ממושמעת. היא נכנסת, מתהדקת, נצמדת ונמשכת. מתכנסת כנדרש, חזק! ותוהה בינה לבינה מה היה להן, לנשים האלה שעומדות לפני הכיתה ומדברות עליה, אליה. מדוע הן רוצות כל כך שתתקשה, שתתאבן, שתטולטל אחורה ותיקשר שם כאילו היתה חפץ? עוד עשרים נשים מסביבי, ונדמה שבטניהן אף הן הומות בתהייה. הבטן שלי אינה מוצאת נחמה בחברותא הזו.

בטן. בטן מתוקה. גדולה, רפויה ורכה. הילדים אוהבים להניח עליה את ראשם כשהם רואים טלוויזיה. פעם היא היתה ביתם, והיום הם מתנמנמים עליה, ונרדמים לעיתים, מתערסלים ברכותה.

לפעמים היא מגרגרת לרגע ברעב, ואז נזכרת לפתע פתאום במורה ההיא ונמשכת בצייתנות פנימה, קשוחה ורצינית. והם נושאים את ראשם מעליה, מתבוננים בה, ובפני, ושואלים, אמא, כואבת לך הבטן?

לי, ילדי? לי היא לא כואבת כלל. היא כואבת לאנשים אחרים.

עוד בטן, ועוד בטן, ועוד בטן

הלב רוצה להתעטש

טיול עם נתן אל שלהי דצמבר

דצמבר. שבת. יום אחרי הגשם.
כולם בבית הכנסת. בחוץ רוח סתיו, בפנים כוס מיץ מתפוחי זהב שנקטפו במושב אתמול ונסחטו עכשיו במסחטת הפלסטיק הכתומה.
השיר מזדמזם לו מעצמו. בחוץ מתוק-חמוץ (כמה טעים יותר מחמוץ-מתוק, משום מה) והלב?
הלב לא רוצה כלום, רק לשבת בבית בעצלות גמורה בעת שהרוח משתוללת בחוץ. אבל השיר מתנגן כבר, והגוף נמשך כמו מעצמו מבית אלי חוץ. ובחוץ רק שממת בנייני האבן.
אולם עליכם לדעת, סגולה גדולה לבית הזה, שהוא מצוי בשלהי היישוב, רק רגע קט מהרי בנימין.
רק רגע קט ואני על השביל המוליך אל לטרון. הרוח מתחזקת, טעם תפוחי הזהב משתובב עדיין על הלשון. השביל מוכר וידוע, ועובר לאורך הכביש. משמאל האספלט המשועמם, מימין – ההר. הבחירה נבחרת מאליה, לראשונה: לרדת אל השביל הפתאומי, המוביל למקום לא ידוע בין השדות וההרים.
עשרים צעדים והעולם הרגיל נעלם מאחור. השביל מחוצץ, השדות ירוקים. ממול, במרחק מה, יישוב קהילתי, בתים מפוארים מדי, גגות אדומים. איני יודעת היכן אני. אין כאן איש. הפחד מתנחשל בעקבות שהותרתי בשביל.
באמצע הדרך נקטעות לפתע הגדרות המתמשכות מימין ומשמאל כל העת, ושביל נוסף מזנק לו במעלה הגבעה. טביעות גלגלי טרקטורים חלפו בו. אבל הפחד מכתיב: השביל המרכזי. רק הוא.
עוד כמה רגעים והגדרות סוגרות מכל עבר. זוהי הכניסה האחורית, הנעולה, של היישוב הקהילתי. יש לפנות לאחור.
בדרך חזרה השביל הצדדי ההוא לוחש בריחות תפוח ומטר:
בואי.
הטיפוס ארוך, אך במעלהו נראית גדר אבנים ישנה מאוד, אולי עתיקה, וזיתים מצלים וסלעים לבנים. מעליו מפרפרת ציפור גדולה בכנפיה בכח. הרוח החזקה מותירה אותה במקומה, והיא ממשיכה לרחף שם.
בואי.
זה נראה כמו שדה פרטי, ובכל זאת, הגדרות פערו את פיהן כאן.
בואי.
בהיסוס מתחילות הרגליים להעפיל במעלה הגבעה הירוקה. גם כאן אין שום סימן של חיי אדם, מלבד השביל.
הציפורים מצייצות במרחק. הרוח נושאת את קולותיהן בקלילות. אחרי כמה רגעים: סימון לבן-אדום-לבן. משהו משתחרר. הדרך נועדה להלך בה.
העולם האנושי אינו נראה מכאן כלל. רק עצי הזית, הסלעים, הירוק בכל עבר. כוחותיהם הגנוזים של הרוגי התמוזים נראים בכל, ומשהו מוזר כזה, לוחץ דומם על החזה.
ככל שעולים האוויר מתוק-חמוץ עוד יותר מתפוחי הזהב, ולמעלה מתגלה מראה משונה ומרהיב: עיני העננים הכחולות צופות על חפירה ארכיאולוגית שאיש לא ביקר בה זמן רב. מקווה וחדרים, מדרגות מסותתות, גסות, וביניהן ציצי עשב ופרחים. הכל ירוק ומלבלב.
מראש הגבעה אפשר לראות את שממת בנייני האבן. אפשר להפנות להם גב מיד, בנחישות, ולהשאר כאן, רגע קט מהעיר, ולהניח לדצמבר לעשות את קסמו, ולהשיב מעט אביב אל הלב.
והשורה האחרונה מתנגנת באוויר, אביבית, מרטטת את עצמה ביופיה.
אוויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

והלב מתעטש.

* תרגיל לחובבי אלתרמן: בכל מקום שבו תישמע המילה "להתרגש" ניטלת ממקומה הנרגש והופכת לכלי ריק, החליפוה ב"להתעטש", ואלתרמן עצמו ינחם אתכם במבוכתכם לנוכח העולם המשונה ההולך ומתרגש עלינו כל העת.

הדחייה המתוקה שלי

על המלך והחכם, אגדה שהיתה באמת

אוהבת: שלמה ט.
מחבבת: שלמה א.
מעריצה: אף אחד!
(מעריכה: טל.)

ככה נראה הפתק שכתבתי בכיתה ז' בבי"ס תרבות בראשון לציון. אוהבת היה הכי שווה, מחבבת היה חביב, מעריצה היה מין מקום שאפשר לדחוף אליו את הבחור הנחמד מהכיתה כדי לא להעליב.

ובכל זאת, כבר אז ידעתי שאני לא מוכנה להעריץ אף אחד. והקפדתי על זה, תמיד. מוזיקאים, אמנים, סופרים, ספורטאים. הערכתי, לפעמים אפילו חיבבתי, אבל אני לא מעריצה.

עד שהגיע הספר שלו. ישבתי בחדר בעומר, שנתיים אחרי הפתק ההוא עם שלמה ט' ושלמה א' וטל, והרגשתי כאילו כל מילה היא טיפת דבש על לשוני, כל מילה נכתבה עבורי. רציתי לכתוב, כתבתי, ידעתי שלעולם לא אוכל לכתוב טוב כמוהו, וזה היה בסדר גמור. הוא היה חד פעמי. הייתי למעריצה שלו. המלך.

חלפו הרבה מאוד שנים, קראתי עוד ספרים רבים של המלך, והערצתי לא התפוגגה אפילו במעט.

ויום אחד הכרתי בעבודה את החכם, איש חריף ומצחיק שהפך להיות חבר ומורה דרך עבורי. הוא ליווה אותי דרך ארוכה עד שגיליתי שהוא חברו הטוב של המלך. במשך זמן מה נאבקתי בבלבול. רציתי להיות חברה שלו רק בגללו. לא בגלל המלך. זה נמשך זמן מה, זה היה קשה, וזה עבר. החכם היה לאחד מחברי הטובים.

אבל החכם היה גם טוב לב, ולקח את ספרי הראשון אל המלך. אז פגשתי אותו לראשונה וגיליתי לתדהמתי שהמלך הוא איש קשוב ונדיב, ושטיפות הדבש שניגרו על לשוני בנעוריי נבעו ממעיין עמוק ומתוק.

בקיץ

חלפו קצת פחות שנים, והקיץ האחרון הגיע, ואיתו המאבק. בקיץ הזה פגשתי סופרים רבים שאני מעריכה ומכבדת. גם אותו הזמנתי לבוא אל השדרה, להקריא לילדים מספריו.

במשך מספר ימים דיברנו שוב ושוב בטלפון. אני זוכרת את התאריך והשעה המדויקים באותו יום שישי בצהריים. הטלפון צלצל, ועל הצג הופיע שמו. המלך. דיברתי איתו, מכנסיי מקופלים עד הברכיים ורגליי טובלות במים הקרים של הספונג'ה, והייתי המאושרת באדם.

כשאמר מתי הוא יכול לבוא לא הופתעתי. מי שמאמין אינו מופתע. הוא בא אל השדרה ביום הולדתי.

ובאותו רגע גמרתי בדעתי: הפעם אקסים אותו. אשתמש בכל החום, המתיקות, הנדיבות, החכמה והעומק שאוכל לגייס. בסוף המפגש הזה, הוא יציע לי חברות נצח. לא תהיה לו שום ברירה אחרת.

יום ההולדת שלי היה מושלם. הוא היה שוב מעיין מים חיים, והפעם היה גם ידידותי ומשעשע. היינו בין חברים, אנשים טובים שבאו לתרום מזמנם ומכשרונם. השיחה קלחה והכל היה נעים כל כך.

הכל – מלבדי. אני הייתי בול עץ מגושם. בדיחות איומות, מאמץ יתר, אי נוחות קיצונית. איש לא היה יכול להיקסם ממני ביום ההוא.

אחרי כמה ימים שוחחנו שוב בטלפון. הפעם לא התאמצתי. אמרתי לו. אמרתי את קסמיו בפניו, את צערי בפרידה ממנו. אמרתי לו בפשטות כמה הייתי רוצה להיות חברה שלו.

המלך היה שוב רב חסד. בנימה עדינה, שלא מעט חמלה נשזרה בה, הוא אמר לי שאין לו זמן. אם היה לו, היה ישן עוד. שאם הוא רוצה לכתוב, הוא חייב לפנות זמן רב לכתיבה.

(בין השורות היה פער הגילאים בינינו, כשרונו העצום, חוסר חשיבותי – ובול עץ.)

לא חשבתי שמטרוניתא מקשישה כמוני עוד יכולה לחוש שברון לב ילדותי כזה. צער עמוק נפל עלי. היתה לי הזדמנות של פעם בחיים, ואני החמצתי אותה. התחלתי איתו, ונדחיתי.

אחרי כמה ימים הבחין החכם שמשהו לא בסדר איתי. הוא שאל, ואני סיפרתי בכאב על אובדן החלום.

(בין השורות היתה קנאתי העצומה על חברותו רבת השנים עם המלך.)

החכם התגלה שוב כחבר טוב ורב חסד. הוא מצא את המילים המדויקות להבהיר לי שאולי יש עוד הרבה מאוד סיבות לדחייה שספגתי, אבל יש אמת בטענת הזמן האיומה. הוא מקדיש את כל עיתותיו לכתיבה, אמר לי. הוא לא שיקר לך, ולא הגזים.

אמרתי לו שזה לא מנחם אותי. זה באמת לא ניחם אותי. התאבלתי.

ואז קרה משהו משונה.

לאט לאט, לאורך ימים ושבועות, חלחלה אלי דמותו של המלך המסור לכתיבתו. זה שמסיט מעל דרכו בעדינות נחושה את מה שעלול להפריע, ומקדיש כל רגע אפשרי לעשייה עצמה. לאט לאט חלחלה האפשרות ללמוד מהמלך, נשוא הערצתי רבת השנים, שיעור קטן ומדויק.

בראש השנה זה התחיל. נפרדתי מהרשתות החברתיות, ניתקתי שוב את המחשב מהרשת, והלכתי לכתוב. התנצלתי בפני חבריי האהובים. כך זה יהיה לעת עתה. עד סוף הספר, אמרתי. אני צריכה להקדיש לכתיבה את עיתותי כולן.

היום

בארבע בבוקר אני חומקת בשקט מהקומה העליונה ומכינה לי קפה. אני יוצאת אל המחסן הטחוב והאפלולי, מניחה את הקפה, וכותבת. זה קורה עוד לפני שאני מתעוררת. כך כל יום, בוקר בוקר, שבועות ארוכים. כששואלים אותי מתי אפשר להפגש, אני אומרת שאחרי הספר. החברים שלי שמחים בשבילי. הם מעודדים אותי ברוחב לב. התברכתי בחברים טובים במיוחד.

הערב פגשתי את המלך, עם עוד כמה עשרות אנשים. הוא דיבר על חיי הכתיבה שלו. היה בשיחה הזו יופי. למדתי ממנו, כתמיד, שיעורים בעלי ערך. כששוחחנו, בסוף המפגש, הייתי שלווה ואסירת תודה. בול העץ נותר אי שם בשדרה. אני כותבת, ושמחתי פשוטה וגלויה מאוד לעין.

הוא חתם לי על ספרו, ומסר ד"ש לחכם, למרות שהוא פוגש אותו יותר ממני. הבטחתי למסור. כשיצאתי מהמפגש התבוננתי בהקדשה. "בחיבה רבה", הוא כתב.

ורק בדרך הביתה נזכרתי: חיבה היה תמיד שווה יותר מהערצה.

(גם אני מחבבת אותו. חיבה רבה.)

 

לשמעון החכם, באהבה רבה.

נופל לתוך הלב

חמש שנים שתקנו את הלילה ההוא.
את נאלמת ראשונה
ואחר כך אני.
לך היתה טובה השתיקה,
ואותי היא לפתה בגרוני.

הספר כבר היה בידי כשהנסיבות זמנו לי שיחה עם מחברו. אמרתי לו שעל אף שקניתי אותו, החרדות לא מאפשרות לי לפתוח את הספר ולקרוא.

הוא אמר דבר מה חשוב בעניין הזה. אחר כך הוא אמר משהו אחר, כדי להצחיק אותי, וצחקתי. החלטתי שאעז ואקרא בכל זאת. מאז, ארבעה חודשים, חגתי סביבו מדי ערב, נמשכת ומפחדת. לא ידעתי שאני חגה סביב גיבוריו החגים אף הם. לא ידעתי שיש שם אשה הקוראת לי מראשו של מגדלור.

בסופו של דבר, בהחלטה של רגע, פתחתי והתחלתי. ולא הפסקתי לקרוא, עד שהוא פסק מלספר.

בלילה חלמתי את אשת הרשתות ואת הקנטאור, שניים מגיבורי הסיפור. שניהם באו איתי, ושניהם יוותרו כאן עם מקבץ קטן של גיבורים ספרותיים שהיו לבשר ודם בנפשי, אלה שאני ממשיכה לשוחח איתם גם שנים אחרי שנסתיים הסיפור שיצר אחר עבורם.

בבוקר רציתי לקבץ אלי עוד אנשים כמוני, כאלה שמבינים שעל הספר הזה אפשר לדבר, אבל ידבר מישהו אחר. כאלה שירצו לשתוק איתי סביב המפגן הזה של אנושיות חריפה, של יצירה שמנקדת את חיינו ומבארת את מה שאין לו מילים. ממציאה את המילים מחדש למה שאיננו רוצים לדעת לעולם.

הכריכה, חלק מהסיפור

אין לי עם מי לשתוק לכבוד הספר הזה, אז אשתוק אותו לבדי. ורק אומר: קראו אותו. גם אתם, חבריי, שהעדתם בפני שאתם מפחדים. אין צורך לפחד מספרים. החיים מפחידים דיים.

נופל מחוץ לזמן, דויד גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

המחברות של אלקה

חלל הכניסה אפלולי, ורק מעט אור מצליח לחדור מבעד לזגוגית המחוסמת הסמוכה לדלת. אני מגששת את דרכי פנימה במסדרון המוכר.

"שבי!" היא קוראת מתוך חדר השינה. "אני בדיוק באמצע המשפט."

אני צוחקת, ושומעת אותה צוחקת אלי בתשובה. כמעט שלושים שנה אני באה אליה, ובכל פעם היא בדיוק באמצע המשפט.

אחרי דקות ספורות היא יוצאת אל הסלון. השיער שלה לבן כל כך שמתחשק להניח עליו את הראש ולישון, והעיניים הכחולות מבהיקות שוב, אחרי שהורידו את הקטרקט. תמיד אני צריכה להזכיר לה לטפל בעצמה, רק בקטרקט היא טיפלה במהירות.

"זה כי לא יכולתי לכתוב ולקרוא," הסבירה כשהבעתי התפעלות.

אנחנו מתחבקות.

"איזה אמצע זה היה?" אני שואלת.

"האמצע הטוב!" היא מחייכת, והולכת לעשות לי קפה.

יש שני סוגי אמצע. האמצע הנחמד הוא בספר שהיא קוראת. האמצע הטוב הוא בספר שהיא כותבת.

היא כותבת מאז שאני מכירה אותה. מעולם לא הכרתי מישהי מסורה כל כך לכתיבה. שלוש שעות, כל יום, שלושים שנה. היא לא לוקחת שום הפסקות בכלל. לא שישי, לא שבת, לא חג.

פעם סיפרה לי שהיא חולה ואני באתי לבקר עם מרק עוף. מצאתי אותה יושבת מול שולחן העבודה שלה, בחדר השינה, וכותבת.

"תיכנסי כבר למיטה," כעסתי. "מותר לך לנוח ליום אחד."

היא נעצה בי את המבט הצלול הזה ואמרה, "אבל לא ככה מחלימים. אם כותבים מחלימים."

שלושים שנה. שלושה עשר רומנים, חמישה קובצי סיפורים קצרים.

היא מעולם לא הגישה אותם להוצאות ספרים. מעולם לא שלחה סיפור לכתב עת. שני סיפורים פורסמו בעלון הקיבוץ, אבל זה היה לפני המון שנים.

"זה היה לא נעים," היא סיפרה לי, מזמן מזמן, כשעוד העזתי לשאול. "לאנשים היה מה להגיד. הם שאלו שאלות. לא נהניתי מזה בכלל."

אבל לכתוב היא אוהבת. יש לה שלוש קוראות: הבת שלה, חברה בת גילה (84, זה לא צחוק) ואני. שלושתינו, המועדון הסודי שלה, חושבות עליה דברים טובים מאוד.

הטקס קבוע למדי. היא מתקשרת ואומרת, "יש לי משהו להראות לך." יותר מזה אינה מוכנה לומר. אני מנסה לחקור אותה בכל פעם מחדש. רומן? אוסף סיפורים? פעם אחת היה קובץ שירים, אבל זה נפסק. היא אמרה שנגמר לה האוויר מהר מדי.

היא לא מוכנה לענות. "תבואי ותראי."

כשאני באה המחברות מחכות לי על השולחן. אני תמיד השנייה, אחרי הבת שלה, מלבד השנתיים ההן שבהן הבת גרה באירופה ועברתי לראש הרשימה. זה היה נעים.

היא מעמיסה עלי ערימה של מחברות. הן תמיד מהסוג הזול והפשוט ביותר: עטיפה חומה עם מקום לכתוב שם, כיתה, בי"ס. על כל מחברת יש מספר, וצריך פשוט לקרוא לפי הסדר. הביקורים האלה קצרים. היא באמצע המשפט (הנחמד, היא הרגע גמרה לכתוב ספר, היא כותבת קצת פחות) ואני רק רוצה לטוס ישר הביתה ולקרוא.

אף פעם לא הצלחתי להגיע הביתה. אני יוצאת מהבית שלה וקוראת מחברת אחת ממש שם, בשביל העפר ליד ביתה, מול הבריכה. את הבאה אני קוראת תמיד בצומת לפני הכניסה לקריית גת, במסעדה המשונה, על כוס קפה. השלישית במסמיה. הרביעית ביער קנדה. בין מחברת למחברת אני נוסעת וחושבת איך היא עשתה את זה שוב, איך היא כתבה את זה נקי ופשוט ומדויק, ואיך לכל הרוחות אני משכנעת אותה הפעם להוציא את הספר לאור.

אחרי שיצא הספר שלי ניסיתי לתאר לה כל רגע מתוק, כל מכתב נפלא שקיבלתי מקורא, כל תגובה מחממת לב, כל ביקורת נעימה. היא הקשיבה לי בחיוך. היא שמחה בשבילי. ואז היא שאלה, "זה כיף כמו לכתוב?"

נאלצתי להודות שלא.

"אז בשביל מה אני צריכה את זה?"

"כדי שעוד אנשים יוכלו לקרוא!" אמרתי. "ואולי לא בשבילך בכלל. בשבילם. כי את כותבת כל כך נפלאה. את יכולה לגעת באנשים."

היא נופפה בידה. "אזוי," היא אמרה לי. "יש מספיק ספרים בעולם. יש לי אותך, את רעות ואת ורה. זה מספיק לי לגמרי."

אז אני קוראת. הספר האחרון היה לפני חצי שנה. הגיבור שלו היה כוכב הצפון. קראתי אותו במשך יומיים רצופים. 12 מחברות בכתב היד המעודן והמסודר שלה, שגדל ומתפרע כשהיא נרגשת. כשהוא הולך ומתקטן אני יודעת שכואב לה. אחרי ארבעה ימים החזרתי את המחברות. "ורה מחכה," אמרה אלקה. "היא יכולה למות פתאום."

הושטתי לה את המחברות, והייתי נחושה. "הפעם את חייבת לתת לי לקחת אותן להוצאה."

"תיכנסי," היא אמרה. "שבי, אני באמצע המשפט."

לא חיכיתי לסוף המשפט. כעסתי נורא. נמאס לי. כמה ספרים רעים יוצאים, ודווקא היא, הנפלאה, אורזת את המחברות ודוחפת לבוידעם. אז שאלתי אותה איך זה שתמיד היא באמצע המשפט. למה אף פעם לא בהתחלה או בסוף. למה היא לא מזכירה את הפרק (בספרים שלה אין פרקים. אני צריכה לזכור: מחברת מספר 7, שני עמודים אחרי האמצע) או את העמוד.

"אמצע המשפט זה המקום הכי טוב," היא אמרה. "בהתחלה יש כל כך הרבה ציפייה, זה קשה לנשום. בסוף יש תמיד אכזבה. אם המשפט הוא מחורבן, אכזבה. אם הוא מצוין, גם אכזבה. כי נגמר כבר. באמצע המשפט, שם קורה כל מה שטוב."

היום היא התקשרה. היא אמרה שיש לה משהו להראות לי. שאבוא. קשה לנשום.

ודאי ניטל זיווה

סיפור מסע משעת בין ערביים אל בין הצללים

1.

בשביל הסכרים בנהריים, לעת ערב, היו השמיים סגולים ועננות קטנות עיטרו אותם. חרמש ירח קימץ את אורו ממני מעל כאוכב אל האווה, ומשולשים צהובים עטפו את הגדרות. זהירות, מוקשים. מעברה השני של הגדר נשמע בבירור קולו של המואזין. הוא שר את מלוא את התפילה בעדינות, בסלסולים רכים.

שביל הסכרים היה ריק מאדם בשעה הזו. רק איל, חבר קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שמפעיל את האתר, עוד עמד בקיוסק. הוא הבטיח שיכין לנו תה כשאחזור ויספר את כל הסיפור של המקום שמעבר לשער הברזל. מקום משונה, המפעל העצום של הזקן מנהריים. הוא מתוחזק למופת בין הגדרות הגבוהות, שעליהן סלסולי תיל גבוהים עוד יותר. קירות בטון ענקיים, סכר ממלוקי עתיק, מבני באוהאוס נסתרים בעמק הירדן.

כשסיימתי להלך בשביל ראיתי גשר שלא היה חלק מהמסלול, הלכתי אליו וכבר הנחתי עליו רגל כשראיתי את השלט. "זהירות, גבול!"

זה נראה לא סביר, שככה סתם אפשר ללכת על גשר ולהיות בארץ אחרת. וזה גם מפחיד, רגע אחרי שחוצים את הגן לזכרן של שבע הנערות מבית שמש שנרצחו שם בידי חייל ירדני מטורף.

אחר כך ישבנו בחשיכה ואיל סיפר על נהריים. על ההיסטוריה העשירה של המקום, על התכניות של ישראל וירדן, על רעיונות הפיתוח המרתקים.

הזמן עצמו ישב איתנו אל השולחן הקטן, שאף את אדי כוסות התה והקשיב לשיחה, מרוצה.

2.

בדרך הביתה שלחתי מבט סקרני מהיר לעבר חוות שושנה בראש כאוכב אל האווה. נזכרתי בסיפורי מאיר הר ציון שקראתי בשקיקה בנעוריי. לצדם היו גיבורים אחרים שאימצתי לי בדרך: דבורה הנביאה, משה ואהרן, שאול המלך ובתו מיכל, חנה סנש, שרה אהרונסון, אנשי חומה ומגדל, יצחק שדה, אורד וינגייט, יגאל אלון.

הנרטיב שנוצר מכל אלה היה אגרסיבי, מיליטריסטי – ושלם. כל הסיפורים הללו התחברו לכדי סיפור אחד שאפשר היה לזהות אותו. הסיפור שלנו. המקום שנשמר בתוכו לאדם שנולד בסוף שנות השישים בארץ הזו לא היה נעים או מרגיע. הוא היה מסעיר ומלא הבטחה. היה משהו ששווה להילחם בשבילו. המלחמה הזו היתה יכולה להיות צבאית, והיא היתה יכולה להיות אזרחית, ואפילו רודפת שלום, אבל היא היתה שלמה והתבססה על אותם יסודות שהיו בסיפורים.

לארץ היה סיפור.

3.

ולאחרונה, בתוך סערת היום יום, אפשר לראות רק זעם. שחיתות. חקיקה אגרסיבית. איום קיומי שאי אפשר להבינו. מהפכות בכל המזרח התיכון. ממשלה סטגנטיבית, אבודה. מעט חדשות מצליחות לחלחל מבעד לחומות שהצבנו בפני התקשורת, ועליהן המשולשים הצהובים: "זהירות, מוקשים." המעט הזה מספיק כדי לשלוח אותנו בחזרה אל הסגר שכפינו על עצמנו.

ואמרו כבר לפני, אין בכך שום חידוש, שנקודת המפתח שמאפשרת לכל אלה להתחולל בלי לאפשר לנו להגיב היא שוב, כמו תמיד, 1967. נסעתי וחשבתי: זה הכיבוש, טמבלית.

בלי לדבר על הפתרונות האפשריים למצב הזה, אפשר לראות בקלות איך הוא פורר את הנרטיב המקומי לכדי נרטיבים נפרדים, נבדלים זה מזה לגמרי. שכבה על גבי שכבה: ההשפעה על החיילים בשטח, ועל תודעת האזרח שיודע שהוא חלק ממדינה כובשת, ועל תודעת האזרח שבוחר לחיות בשטח כבוש שאין לו פתרון, לצד אנשים שמתעבים אותו, ותודעת העם השלם שהמלחמה כבר בקרה לא פעם ברחובותיו הראשיים ואיימה על חיי ילדיו, ותודעת מערכת שלטונית שמנהלת את חיי אנשים שלא בחרו בה, ותודעה של מערכת משפט שאוחזת בצדק הקדוש בידה האחת ובשנייה מכפיפה אוכלוסיה שלמה לחוקים שחקקו אנשים שנבחרו בידי אחרים.

הדמוקרטיה, שהיתה היסוד הרעוע שעליו נח הכל, אינה באמת דמוקרטיה. תחת שלטונה של מדינת ישראל מתנהלים חייו של עם כבוש, ובעצם נוכחותו שם הוא מערער את היסודות של קיומנו שלנו. גם מי שחושב ששהותינו שם מוצדקת ועלינו להישאר שם, גם הוא ודאי יכול לראות את הפעפוע היציב של רעל לתוך ורידי החברה הישראלית.

והסיפור ההוא, הישן, מעטים מול רבים, טובים מול רעים, אוד מוצל מאש מול המשופמים האכזרים, כבר איננו. הרעל צרב אותו והעלים אותו מזמן.

4.

במקומו יש סיפור אחר. וישראלים רבים מאוד, גם אני ביניהם, מעדיפים להיוותר מבודדים ומסוממי שגרה מנותקת, רק לא לחסות תחתיו.

הסיפור החדש הוא סיפור אימה. אין בו אופק של תקווה שאליו יכולים אנשים לשאת את מבטם, רק מאבקים, כעס, בדידות, ניכור. הוא סיפור של חיים על החרב, אבל בלי שום דבר שיחבר את הציבור לכדי יד שתאחוז בחרב, בתחושה שהצדק לצידו. חרב שמופנה לעתים תכופות אל גוף הנושא בה. חרב שהאוחז בה מסתכן במוות מידו שלו.

חיים על החרב. שאול המלך, אלוף נעורי, חי על חרבו ונפל על חרבו. בניו מתו, בתו, מיכל, לא זכתה להותיר אחריה ילדים. הכל נמחק.

5.

סופרים מספרים תמיד שיש רגע שבו הסיפור נקלע לדרך ללא מוצא. משהו משתבש, משהו מהחזון רב ההוד של ההתחלה נשכח. הם לא זוכרים למה התחילו לכתוב את הסיפור הזה, ואין להם שום חשק להמשיך. אולי זה מה שקורה בישראל עכשיו. אולי זו רק נקודת השפל של הכותב האלוהי, וברור שכבר היו לו כמה נקודות שפל מרשימות ביותר בהיסטוריה של עם ישראל ושל העולם.

 בדרך הביתה לא פניתי ביציאה מעפולה. טעות. המשכתי ישר, ומצאתי את עצמי בנצרת עלית. היה חשוך מאוד, והייתי רחוקה מהבית. כמות בלתי נתפסת של אנשים לומדים נהיגה על משאיות בנצרת עלית. שוב ושוב זחלתי על זנבה של משאית נושאת משולש עם האות "ל".
רציתי הביתה. אל הילדים. אבל מה לספר להם? נצרת התמשכה נצח. יהודים וערבים. בליל משונה ולא מוכר. פחדתי.

אני רוצה לתת לילדי סיפור שאינו רק פחד. משהו להאמין בו, משהו לקוות לו, להילחם בשבילו.

אז אני נאחזת במאבק החברתי, שהוא חשוב מאין כמוהו, והוא בעצם הרגע הראשון מזה עשור לפחות, אולי אפילו שניים, שבו שמעתי שוב סיפור שיש בו תקווה. נאחזת בזכויות אדם כנגד השעבוד של בני עמים זרים ועוד אלף עוולות, נאחזת ביהדות הליברלית כנגד רוחות ההתחרדות וההשתקה.

ובעיקר אני נאחזת בבית, בדלתותיו הסגורות בפני העולם ההולך ומיטרלל בחוץ. במוזיקה שאני בוחרת בקפידה.

6.

ואז הוא מתגנב אלי, הסיפור. דרך הפתח היחיד שהותרתי לו. דרך המוזיקה. חווה אלברשטיין ודודו זכאי, הגבעטרון והדודאים ויוסי בנאי, כולם מזכירים לי. "אומרים ישנה ארץ." כן, פעם אמרו כך.

אחר הצהריים, לפני הביקור בנהריים, עמדתי בשולי שדה בצלים ענק בקיבוץ אשדות יעקב איחוד וצפיתי על עמק הירמוך שעה ארוכה.

השמש הנמיכה מאחורי, והשדות נצבעו בעדנת הלילה ובפחדיו. יללות תנים ליטפו את הלב בהיותן כה מוכרות ופשוטות, ברדיו השמיעו את "הורה ממטרה".

לבדי מול השדות, בצל עמדת הבטון המזרחית שהציבו שם לוחמי ההגנה, שרתי במלוא גרון

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות,
בטיפין נראית הקשת,
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר,
ממטרה, שירך הוא שיר,
רנניהו, עד אין גמר.

לרגע העזתי לקוות שזו טעות. שהסיפור עדיין חי, וזו רק סטייה קטנה מן הדרך. עלילת משנה עלובה שצריך למחוק בעריכה.
אבל ידעתי שאני משקרת לעצמי. הסיפור ההוא כבר איננו מזמן. זו הרי דרכם של סיפורים מאז ומתמיד, להסתיים.

אפשר לפטור את כל זה כטרוניה נוסטלגית. ואפשר גם, אם רוצים, להתבונן על האופן שבו סיפור, נרטיב, עוזר לנו לחיות. מזכיר לנו לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו מבקשים. סיפור משותף הוא חלק מרכזי ביצירה הפיקטיבית מלכתחילה המתכנה "עַם".

7.

כשהגעתי הביתה הם זינקו עלי, שלושה מתוקים בפיג'מות ועיניים מצפות. הבאתי להם חופן של צדפים משפת הכנרת והם שיחקו בהם עד שעת השינה. התבוננתי בהם ותהיתי מהיכן אפשר ללקט תקווה בארץ ללא סיפור.

שמישהו יספר כבר סיפור חדש.

8.

ואחרי שנכתב הכל, אולי איזו אופטימיות שאי אפשר לנצח לעולם, אולי סתם מזל, הגיע עוד שיר. אולי חיפשתי במקומות הלא נכונים, והכל שם, בעיניהם היפות.

בכל פעם שהוא מנגן, משהו בי מתנגן

כמו חוט זהב רקום, תך עדין חולף ונעלם, בשלמת החיים, כך יצירתו של יוני רכטר בחיי אוהביו.

לרכטר שמור מקום מיוחד של כבוד בין היוצרים הקרובים במיוחד ללבי. בכל פעם שהוא מבליח הוא מאיר רגע. לעיתים זה הרגע הזה בחיי שלי, לעיתים זהו השיר עצמו. מילותיו. לעיתים שניהם קורים גם יחד. איזו שמחה.

רכטר בוחר את השירים שהוא מלחין בקפידה, ובמהלך השנים הפך למאייר המילים הנפלא ביותר במוזיקה הישראלית. הלחנים שלו מצליחים להפיק מהמילים את מלוא משמעותן, לגרום למאזין לעשות את הדבר הפסיבי הכי אקטיבי, להתפנות ולהאזין באמת. בכל פעם שהוא שר, משהו בי נשבר.

ואיכשהו, גם כשפוגשים מעריצים רבים כל כך שלו, הוא תמיד נותר היוצר העדין והפרטי שלי. המון אינטימיות, למרות שאינו נחשף, המון הומור, ובלי לוותר ולו על מעט מהדר הג'נטלמן האינטיליגנטי והמתוחכם שלו.

אני כותבת כל כך מעט על יוני רכטר, והכרת תודתי עמוקה כל כך. אולי מפני שלא לכל דבר יש מילים. המוזיקה שלו, היא חותכת אצלי היישר לתוך הגוף והנפש, עוקפת את מנגנוני החשיבה והניתוח. אדם הוא תבנית נופים רבים, ביניהם המוזיקה שליוותה את חייו, שהפכה אותו למי שהוא. ויש בדי.אנ.איי הפרטי שלי סליל שלם שהוא שלו.

בחירת השירים לרשימה הקצרה הזו היתה עינוי, אבל היא הזכירה לי: אני לא חייבת להגיד כלום. היופי ידבר את עצמו.

 

יום הולדת שישים שמח, יוני. 

 

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 192 שכבר עוקבים אחריו