OUR BLOG

12 מרץ 2019

בין אפלפלד למטלון

בין אפלפלד למטלון

כשאתה לא מצליח לכתוב, כתוב על הכתיבה במקום.

אף אחד, אף פעם

מאז ומעולם אני מרותקת להרגלי כתיבה של סופרים אהובים.
אני רוצה יותר לדעת הכל: איך הם כותבים, איפה, כמה. לפעמים אני מעזה גם לשאול למה, אבל זו שאלה מסוכנת. עוד נדבר על זה פעם.
לאחרונה נפטרו שניים מגדולי הסופרים שלנו, רונית מטלון ואהרון אפלפלד. קראתי ואהבתי את "מים אדירים" של אפלפלד וגם את "מסע אל החורף" ו"תימהון". הסתחררתי מ"קול צעדיה" של מטלון וגם מ"והכלה סגרה את הדלת".
כשנפטרו קראתי את ההספדים והראיונות שפורסמו בתקשורת, וצדתי בין השורות את מה שסיפרו שניהם על תהליך העבודה שלהם. בהכרותי עם הכתיבה המאוד-שונה שלהם, לא הופתעתי לגלות שים גדול וסוער הפריד בין הרגלי הכתיבה של שני הסופרים המצוינים האלה.

אהרון אפלפלד
אפלפלד קם מדי בוקר ונסע באוטובוס לבית הקפה. "רמקול זה האויב שלי" אמר פעם. כשהחלו להשמיע מוזיקה בבית הקפה שלו, נדד מיד למקום אחר. בכל בית קפה חדש היה נודד משולחן לשולחן, מחפש את הפינה הנכונה, הזווית המדויקת. המקום שיחוש בו רואה ואינו נראה, "שהחלק הפנימי והיד יהיו מחוברים".
כל אלה היו טקסים זעירים שעזרו לו להתכוונן אל הכתיבה: שעה קבועה, נסיעה באוטובוס, מסע במעלה הרחוב, קבלת הפנים של המלצריות, השולחן שעליו כבר הניחו עבורו את השלט "שמור".
ואז כתב. ארבע עד שש שעות, בבלוק כתיבה פשוט, חסר ייחוד, בעט בצבע שחור (כדי להבחין בתיקונים, הנעשים בכחול). 150מילים ביום היו הישג משמעותי ומשמח. כששב הביתה שכתב את המילים הללו בקפדנות, ודי. יותר לא נגע בהן. לאחר שהשלים כך כתב יד, טמן אותו במגירה. "האותיות צריכות לשוחח בינן לבין עצמן… להרגיש אם הן מקבלות את הקרבה שכפיתי עליהן." רק אחרי חמש או שש שנים, כשהוציא את כתב היד מהמגירה, החליט אם הוא טוב דיו לפרסום.
ובשיטה הדקדקנית והסבלנית הזו כתב אפלפלד 43 ספרים שהתפרסמו במהלך 55 שנים.

רונית מטלון
מטלון לא כתבה כל יום. זה לא היה מתוך קושי, ולא היה כרוך בכל תחושת כישלון, אלא החלטה מודעת, מנומקת היטב.
"אני כותבת כשיש לי מה להגיד," חרצה, "כשאני מרגישה שהצטברה בי תחושת עולם שמבקשת ביטוי."
כשעלה בה רעיון לספר, מטלון לא מיהרה אל שולחן הכתיבה. במקום זאת הניחה לסיפורים להתפתח בתוכה בתהליך אינקובציה ארוך וסבלני. רובו, העידה, היה לא מודע.
היא חיכתה בסבלנות, עד שיגיע הרגע בו תחוש את התביעה הדוחקת לכתוב ומיד, לכתוב הכל. לא שעתיים ביום, לפני הפילאטיס, אלא בדחיפות. "אני צריכה לחכות, לפעמים שנים. הכתיבה עצמה, כשאני כבר מתיישבת לכתוב, מתרחשת בשטף, כאילו אני מעתיקה. אני כמעט לא מתקנת כלום".
בדרכה שלה כתבה מטלון עשרה ספרים שהתפרסמו במהלך 23 שנים.

וביניהם
מטלון ואפלפלד הותירו גוף יצירות משמעותי. היא בדרכה, הוא בשלו. שניהם יכולים לתת לנו השראה וכח.
הסיפורים שלהם מזכירים לנו שכל דרך לכתוב טובה. אנחנו מרבים לחוש אכזבה מעצמנו, אבל הרי לא היינו מעזים לכנות את מטלון עצלה, או לנזוף באפלפלד על שהוא איטי. ברור לנו ששניהם הכירו את הקצב שלהם, את הדרך שלהם, ועבדו. בסבלנות, בשקדנות.
בעולם מהיר מאוד, אנחנו עוסקים באמנות איטית ושקטה. בין אם אנחנו כותבים מדי יום או פעם בשבוע או חודש בשנה, זה לא באמת משנה או חשוב. העיקר שאנחנו כותבים, בדרכנו.
בין אם כתבנו היום עשר מילים או אלף, התקדמנו. טוב עשינו.

קטגוריות: בעניין אחר

תגובות

admin

0 comments

  1. היי, זו תגובה.
    כדי לשנות, לערוך, או למחוק תגובות, יש לגשת למסך התגובות בלוח הבקרה.
    צלמית המשתמש של המגיב מגיעה מתוך גראווטר.

    הגב

Write a Reply or Comment