פטיטים

"שוב היא עשתה את זה?"
"שוב, אבל זה גדול היום. יש לה לפחות שלוש. לא, יש ארבע."
"על כמה מילים?"
"שבע."
"תן, תן לראות."
דרושים מסחכים לגן, קול הסוגים יהיו תובים
"ענק. הבחורה קורעת אותי מצחוק."
"מזל שהם בגן, תאר לעצמך שהיא היתה מלמדת אותם לכתוב."

אילנית עמדה ממש מעבר לקיר אבל הם לא ראו אותה. לא שזה שינה הרבה, לפעמים הם היו מנהלים את השיחות האלה כשהיא לידם. כאילו שהיא שקופה. כשהם באו לאסוף את הילדים מהגן הם לא ראו כלום חוץ מאת הילד שלהם ואת החברים שלהם. בימים שיעל עבדה היא כתבה את השלטים, אבל היא היתה בגן רק פעמיים בשבוע ובשאר הזמן זה אילנית וז'ניה, וז'ניה אפילו את השם שלה לא ידעה לכתוב.
בלית ברירה היא כתבה את השלטים והתפללה שלא יהיו יותר מדי שגיאות. דיסלקציה זה לא עניין לצחוק ממנו, היתה אמא שלה אומרת, אבל כל האחרים הניחו שהיא מטומטמת. גם ההורים.
"נשמה טובה", "חמה ורכה", הכל הם אמרו לה, אבל היא שמעה היטב את הנימה המוסווית בין המילים – מטומטמת אבל טובת לב. וכזאת שמנה, כואב הלב.

שני האבות האלה היו הכי גרועים, אבא של יאיר ואבא של נעה. שניהם מובטלים, ואת השעמום שלהם היו פורקים עליה. מגיעים ראשונים בכל יום, ממש אבות מצטיינים, נהנים מהזמן שלהם מול הגן. כמעט כל יום הם מוצאים לה טעות. או כמה, היא לא תמיד יודעת. לפעמים הם אומרים מספר.
אבל גם אמא של יעל ואמא של מיכל נהנו מהבדיחה, וגם אמא של אורית צחקה ואבא של גלעד. אבא של עומר אמר פעם שהוא לא מבין איך היא חצתה את הסמינר בשלום.
הוא היה צריך להיות שם, ביום האחרון כשקיבלו את התארים שלהן, ומנהלת הסמינר קראה לה לבמה וציינה אותה לשבח על התוכניות שכתבה לפיתוח היצירתיות. עוד לא סיימה סמינר וכבר הופצו התכניות האלה לגנים בכל הארץ, למרות שגיאות הכתיב. היא קיבלה תעודת הוקרה והזמנה ללמד בסמינר בשנים הבאות, אבל היא רצתה להיות עם הילדים.
הילדים שלה. כל הגן הזה היו הילדים שלה, המתוקים שלה. כל היום היא היתה האווזה והם, מגעגעים בעקבותיה התקוטטו על הזכות לשבת עליה קצת, להתחבק איתה. כל ילד קיבל את הזמן שלו, לאט לאט, אילנית ידעה לעשות כל דבר עם ילד על הידיים ועוד שניים תלויים על חגורת המכנסיים שלה.
רק סוף היום, עם ההורים, היה סיוט.
מיכאל אמר שהם מטומטמים. "אבל את זוכרת שכשנפגשנו גם אני הייתי מטומטם?"
היא לא שכחה. הוא הביא את האחיין שלו לגן שלה לפני שנתיים, רק פעם אחת ביקשו ממנו ופתאום הוא נהיה דוד מצטיין, הביא אותו בכל בוקר. בבוקר לא היו השלטים שלה תלויים עדיין.
כשכתבה לו יום אחד "נאם צריח מגבת נקיאה" צחק כל כך עד שנעם נבהל והתחיל לבכות.
"את דיסלקטית או משהו?"
"כן", רווח לה. כששואלים יותר קל.
"סליחה סליחה סליחה", התנצל, "אני אקח אותך לשתות קפה אחרי הגן ואגיד לך סליחה עוד כמה פעמים, בסדר?"
בבית הקפה, אחרי שישבו שעה ודיברו והיא כבר חשבה שהוא מתוק אמיתי, הוא גילה לה שפשוט ניצל את ההזדמנות להתחיל איתה, היא כל כך מצאה חן בעיניו. היום כבר היתה משאירה לו פתקים בשמחה, יודעת שיהיה בסדר. הוא לא ישפוט אותה. לא על השגיאות, לא על השומן.
"ככה אני אוהב אותך, סופגניה אנלפביתית שלי".
כששאלה אותו מה לעשות עם ההורים הוא אמר לה "אין מה לעשות מותק. הם לא יבינו עד שזה לא יקרה להם".
וזה היה רעיון ממש מצויין.
מזל שהילדים היו כל כך מתוקים ואהבו אותה, וסמכו עליה. היא חיכתה לחופשה של יעל ועשתה איתם פרוייקט של שבועיים, ז'ניה לא הסגירה אותה. היא לא ידעה שמשהו לא בסדר.
"זו הפתעה", אמרה לילדים ולעוזרת הגננת, "בואו לא נגלה להם. בסוף הם יגלו ויתרגשו מאוד".
הילדים עבדו נורא קשה. כל כך קשה שהיא הרגישה קצת לא נעים לפעמים, אבל היא השתיקה את זה אצלה בפנים. כולם ילמדו פה משהו. אפילו הילדים, הבטיחה לעצמה, והם יתגברו ויהיו בסדר, היא היתה בטוחה בכך.
אחרי שבוע הודיעה להורים שהם מוזמנים להשאר חצי שעה אחרי סוף היום בעוד שבוע בדיוק, ולהביא חולצות לבנות. הילדים יעשו להם הפתעה.
הם ניסו להוציא מהם את הסוד, הילדים סיפרו לה, וגם עליה לחצו, אבל היא חייכה כמו מונה ליזה גדולה ואמרה "חכו ותראו".
ובאותו היום הם התכוננו היטב, וכשאבא של יאיר ואבא של נעה, הראשונים כרגיל, נכנסו, הם ראו את הילדים שלהם בחולצה הלבנה עם השם שלהם, מתנוסס בטוש כחול עם נוצצים סביב, והעיניים שלהם נוצצות אף הן, מהתרגשות.
היא חשבה שהם יתפוצצו.
במיוחד האבא של יאיר.
היא הקפידה מאוד לא לפספס אף אחד. עבדה עם רשימת השמות, שלא יהיו טעויות, כל אחד מהשמות תוכנן בקפידה, בעזרת מילון אבן שושן לפעמים.
"איזה יופי", אמר לבסוף אבא של יאיר, "את לימדת אותם לכתוב את השמות שלהם?"
"כן", חייכה. "והם גם יודעים לאמר את סדר האותיות. יאיר, אתה רוצה להגיד לאבא איך כותבים את השם שלך?"
"כן! יוד, הא, יוד, ריש!", אמר יאיר ואבא שלו בלע רוק והתאפק.
"ואת שלי כותבים נון אלף הא!", צעקה נעה בגאווה לאבא, וזינקה עליו לחיבוק.
לכולם היו הפתעות קטנות.
יאל, מיחל, הורית, גילאד, אומר. כל אחד מההורים בלע בקושי, וכל ילד דיקלם בשמחה את האותיות, ואף אחד לא אמר שום דבר.

למחרת בבוקר הגיע אבא של יאיר ושאל אם היא רוצה שיעזור לה להכין את הפלקט לסוף היום.
"הכנתי כבר", הצביעה, "מחר יש יום איטלקי".
אפשר לאביא פסטה או פטיטים
"בסדר", אמר אבא של יאיר, "אני אביא פתיתים, יאיר מת על זה".

 

(פרסום חוזר – מסיבה טובה! – של סיפור ישן, אפילו לא ערוך, למרות שלא היתה מזיקה עריכה)

 

מוקדש באהבה לדיסלקט המתוק שגרם לי לצחוק.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רזי בן-עזר  On 15 בפברואר 2010 at 04:03

    מקסים

  • ג'וליאנה  On 15 בפברואר 2010 at 08:41

    רוני יקירה את יודעת לבנות דמות שתעורר חמלה ורגישות ובו בזמן גם תהיה בעלת קסם מיוחד ותעורר מחשבה. חשבתיע ל זה שסביר להניח שהייתי בין ההורים הצוחקים ולא הרגשתי נוח במקום הזה.
    את נהדרת!

  • שרון רז  On 15 בפברואר 2010 at 10:17

    "הוא לא ישפוט אותה. לא על השגיאות, לא על השומן"
    נוגע, מלנכולי, חד ומצויין, את טובה!

  • אליסיה  On 15 בפברואר 2010 at 11:49

    אחד האהובים עליי…

  • טלי  On 15 בפברואר 2010 at 12:30

    ולצערי גם אני חשבתי שהייתי עלולה להיות בין הצוחקים…

  • דרורית  On 15 בפברואר 2010 at 12:47

    נורא מרגש רוני. במיוחד כי החיים האלו, של לפני הגן ואחרי הגן כל כך תוססים ואמיתיים, וממש אפשר להרגיש את הדמויות, את הגננת, האבות והילדים. שאפו גדול.

  • יעלילה  On 15 בפברואר 2010 at 21:42

    כמו כולם אני חושבת שמקסים ומחמם את הלב. לא רק לגבי דיסלקטים, אלא בכלל, לגבי מגבלות אחרות גם.

  • שני  On 16 בפברואר 2010 at 11:37

    לא, לא כולנו דיסלקטים, לא כולנו שמנים, לא כולנו גננות מקסימות.
    אבל לכולנו יש נקודות חוזקה ונקודות חולשה.
    מהות האהבה והחמלה היא להיות כמו מיכאל או כמו הילדים בסיפור הזה, לראות את החוזקות ולהתעלם מהחולשות. או, לפעמים (ואני מקווה שזה מה שאני הייתי עושה עם הייתי אמא בגן הזה) למצוא את הדרך הטקטית לתקן את התעויות. (כן, גם המקלדת שלי לפעמים דיסלקטית).
    ההורים שצוחקים בעצם צוחקים ממבוכה על אי-היכולת שלהם להתמודד עם חולשות של אחרים – או של עצמם.
    סיפור מקסים!

  • טובה  On 18 בפברואר 2010 at 23:00

    לקות הלמידה שבעטייה כותבים בשגיאות כתיב נקראת "דיסגרפיה" ולא דיסלקציה.
    וחוץ מזה, כתיבה יפהפיה, כתמיד :)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 328 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: