מה מסתתר מתחת לכיפות הסרוגות?

או: על הכיפה של יוסף סידר והמגזר הנסתר

מזמן לא התהפכתי עם פוסט ביני לביני כל כך הרבה לילות. איך מסבירים את זה למתבונן מבחוץ? איך גורמים לאנשים להתבונן שוב במה שנדמה כמוכר וידוע, להקשיב לדנדון העדין של השינוי המתהווה לנגד עיניהם, מהיר ופרוע ובכל זאת נסתר כמעט לגמרי?

תעודת זהות קצרה: אני לא דתית. וגם לא חילונית. כבר כמה שנים שאני בשטח הדמדומים שבין לבין. שומרת שבת לפעמים, שומרת כשרות בבית, הולכת לבית הכנסת מדי פעם. שולחת שני ילדים לבית ספר דתי ובני עקיבא, מכינה פלטה לשבת ודוהרת עם בנות המגזר כל שישי אחר הצהריים, כדי להגיע לשבת מיוזעת ותשושה ולנחות על הספה, בוהה בנרות השבת. ואני אוהבת את שבת. את השקט שמשתרר כאן. כל שבת שבה אני לא מציצה לרשת היא טובה יותר. כל שבת שאני מצליחה לשמור מבטיחה שבוע שקט ורב חסד.

וזהו, עד כאן בקשר אלי.

מכאן המגזר. אותו גוש מונוליטי המכונה כיפות סרוגות. סיפור: ביום שישי היינו בחתונה. הכותרות היו פשוטות: מורה גרושה ממודיעין, אם לשתיים, מתחתנת עם איש נחמד מגבעת שמואל. שניהם נראים כמו נער ונערת הפוסטר של המגזר הדתי, היא בצניעותה, הוא בכיפתו וכותנתו הצחורה.

הבטתי באורחים בתשומת לב: זה עם הכיפה חי כחילוני. ההוא הולך עם כיפה רק בשבתות. הגרושה מימין חיה עם גבר שנה לפני שנישאה לאחר. הזוג הנחמד עם התינוק הם הומו שחי עם בן זוגו בתל אביב וידידתו המקסימה, שמגדלת איתו שני ילדים במשפחה אלטרנטיבית ואוהבת. הנה החבר החמוד שיוצא לסלסה פעמיים בשבוע עם שתי אקסיות שלו, ואני יודעת שלפחות אחת מהן הולכת איתו הביתה אחר כך. היא דתייה, והיא לא רוצה להתחתן איתו. כרגע היא לא רוצה להתחתן בכלל, והיא בת 36.

והנה חברי היקר, שכבר מזמן לא מאמין באלוהים, אבל אוהב את התפילה והלימוד, ומתעקש שילדיו יתחנכו במסגרת החינוך הממלכתי דתי כי הוא מאמין שהערכים שספג שם הפכו אותו לאדם טוב יותר. ואשתו המקסימה, בוגרת בית יעקב, שמאמינה באלוהים אבל מאסה בטקסים לגמרי. היא אנגליה, והיא אומרת – it's a lifestyle choice.

אני יכולה להמשיך עוד ועוד. באולם הזה היתה קבוצה מונוליטית ומשעממת רק למראה. למעשה, היא מלאה גוונים ובני-גוונים.

והפלורליזם צומח בה בקצב בלתי נתפס, כי כשנישאתי לבחור דתי, לפני אי-אילו 15 שנים, זה לא היה כך. יחסים לפני הנישואים לא התקיימו או הוסתרו בקפידה, אנשים לא גילו את צפונות לבם באשר למצב האמונה (אלא לחברים קרובים בלבד), צעירים נישאו במידת הניתן לפני גיל 25 ובאשר להומואים ולסביות במגזר – פחחח.

בסופו של דבר החלטתי לכתוב כי קראתי את הכתבה של ורד קלנר, זוגתו של יוסף סידר, בגלובס. הנה הציטטה הרלוונטית מתוכה:

יוסף, לעומתי, ריכז את עיקר האנרגיה שלו בהתלבטות מה לעשות עם הכיפה. עם או בלי. מצד אחד, באירועים דומים בעבר הוא הלך עם. מצד שני, כבר תקופה ארוכה שלא נוח לו עם הקבוצה הדתית-פוליטית שלתוכה הכיפה דוחפת אותו. מצד שלישי, אין לו סבלנות להתקוטט עם כל מי שיטענו שהנה, הוא מכר את עקרונותיו כדי להתחבב על הגויים. מצד רביעי, הפעם זו צרפת, מדינה שלא מחבבת החצנה של סמלים דתיים. ועוד ועוד. בסופו של דבר הוא החליט לא להיות עקבי. איפה שנראה לו נכון הוא ילך עם כיפה, ואיפה שלא, אז לא. וכך היה. על השטיח האדום, שהוא כולו אירוע טקסי ועמוס בסמלים ובפרוטוקולים הוא הלך עם. במסיבת העיתונאים בלי.

ורד קלנר יוצאת דופן באומץ שלה לדבר על זה, לכתוב על זה, אבל לא באורח חייה. הילדים של סידר וקלנר לומדים בבית הספר שבו לומדים גם ילדיי, וכמו סידר יש עוד כמה וכמה אבות אצלנו. חלק מהילדים בבית הספר הזה הולכים עם הוריהם למניין ידידותי ללהט"בים. מוצהר לגמרי. והשיא: לא מעט הורים מזהים את עצמם עם השמאל.

קל לפסול את כל זה כעניין של תל אביבים, אבל, כאמור, גם במודיעין ובגבעת שמואל, שני מעוזים דתיים שונים מאוד, יש אנשים כמונו. מדובר כמובן בדתיים עירוניים בעיקר, אבל לא רק. סיפורים דומים אני שומעת מחברים ביו"ש (יש לי כאלה, מה אתם יודעים), במושבים וקיבוצים דתיים, וביישובים דתיים ומעורבים בפריפריה הלא-כבושה. משהו משתנה, והשינוי הזה מהיר במידה שלא תיאמן, כשמדובר באנשים שהניחו את המסורת כנר לרגליהם.

אבל דווקא חברי החילונים, הליברלים, עדיין לא רואים את כל זה. אני מניחה שחלק מזה נובע מחוסר רצון של דתיים לחשוף את התלבטויותיהם בפני חילונים, חלק מחוסר הכרות קרובה עם חובשי כיפות (קבוע או לפרקים). עדיין אומרים לי "אצלכם", והחדשות הטובות הן שאין דבר כזה יותר. אין אצלנו. יש אצל כל אדם בביתו ובדרכו. יש כבר כמה רבנים, כמו הרב יובל שרלו והרב שי פירון ואחרים, שקובעים מוסרות חדשים. מקבלים את הצורך של נשים להביא ילדים לבד, מוצאים דרכים לכבד אורחות חיים של להט"בים ועוד. צריכה האמת להיאמר: אני לא בטוחה אם הם מובילים את השינוי או מובלים על ידיו, כך או כך, השינוי נראה לעין.

תוספת מאוחרת: יש גם זרמים אחרים, כמובן. יש את הקצנת בתי הספר ותנועות הנוער, ההפרדה בין בנים לבנות במערכות השונות, הכותרת "תורני" שמוצמדת לכל דבר וגם קהילות שלמות שמתקפדות לנוכח השינוי. כל אלה אמיתיים לא פחות, ובכל זאת השינוי הזה כאן, ונדמה שאי אפשר יהיה לסגת לאחור.

מה זה יעשה לחברה הישראלית? קשה לדעת. השינוי הזה קורה עכשיו, ואפילו סוציולוגים גדולים ממני ייזהרו מלצאת בהצהרות בשלב הזה. אבל בשלב הראשון, יהיה טוב אם החברה הישראלית ככלל תבחין בשינוי הזה. הילדים שלנו כבר יהיו משהו אחר לגמרי. תסתכלו עליהם. הם עומדים להפתיע אתכם.

(ואם כבר הזכרנו את יוסף סידר, מזל טוב על הזכייה בקאן. כמה משמח!)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר  On 5 ביוני 2011 at 01:37

    אני חושב שזה שיעור מצויין בצביעות. לאו דווקא של מי שחובשים כיפה או מתהדרים בסממנים אחרים אחרים. צביעות בכלל, הרי מדובר בתכונה כל כך אנושית. בעלי חיים אינם נדרשים להסוות את תכונותיהם החייתיות. הם נדרשים להסוות את עצמם כצורך קיומי, אך לכל ידוע שאריה הוא אריה ושדג אבו-נפחא יודע רק טריק אחד.

    אך בני האדם מתוחכמים. בכל מקום בו הם מנסים ליצור משמעת והומוגניות, תמיד ימצאו מפרי המשמעת והנון-קונפורמיסטיים. ככל שחברה מנסה למשמע את עצמה, כך היא חשופה יותר לגילויי חריגות. בקיבוץ או בשטייטל, אתה חייב להצניע את שונותך ולשחק לפי כללי הצביעות הנהוגים. לכן השונות הזאת מרגישה כל כך בולטת, גם כשכולם יודעים עליה. הפחד הגדול של הקבוצה הוא אבדן השליטה. מה יהיה אם כולם יהיו הומואים, או אם כולם ייבגדו בבני זוגם או אם כולם יסרבו לשרת בצבא מטעמי מצפון . הפחד הזה מתגלם במשל התנ"כי על סדום ועמורה – אם כולם יהיו חריגים, ייפלו עליהם אש וגופרית מהשמים ויספו צדיק עם רשע. האמנם?

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 08:42

      אולי. ואולי החברה הזו תתגמש ותקבל אל תוכה את השונות הזאת, ואולי היא תהיה חזקה יותר בגלל היכולת להכיל את האחר. נחכה ונראה.

  • נגה  On 5 ביוני 2011 at 06:03

    תודה רוני.
    אותי באופן אישי הפוסט הזה מאוד מרגיע.
    אנשים שחיים מתוך בחירה, בחירה בערכים ובתפיסת עולם. לא כי "כך צריך", אלא כי "כך אנחנו בוחרים לחיות"

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 08:41

      כן, אנשים כאלה הולכים ורבים. וגם אותי זה מעודד, כי הילדים שלי הם חלק מהחברה המתהווה הזאת, ולא כולה מתחרדלת.

  • חנן כהן  On 5 ביוני 2011 at 07:19

    פוסט יפה אבל… הוא מספר את השוליים של הסיפור.

    הסיפור המרכזי הוא הכניעה של הציונות הדתית ללחץ של החרדים.

    הפרדת הבנים והבנות בבני עקיבא מסמלת את הסיפור המרכזי הזה.

    השמאל המרכזי (שהיה המפלגת העבודה וכו') איבד את הציונות הדתית כשותפים, גם מבחינה מדינית וגם מהבחינות הערכיות של אורח החיים המשותף.

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 08:39

      אם השוליים רחבים מספיק, חנן, הם ירחיבו את המרכז. והלחץ משני הצדדים עושה לציונות הדתית משהו מאוד מעניין. ההפרדה בבני עקיבא ובבתי הספר דווקא מזדקרת בבירור בין השאר כי אמהות גלויות ראש במכנסיים אוספות משם את הילדים, וגם, רחמנא ליצלן, לא מעט אבות גלויי ראש.
      אני לא חושבת שכל החברה הדתית תעבור ליברליזציה מוחלטת וכולם יהיו סמולנים-הומואים. ממש לא. אבל היכולת של החברה הזו להכיל את השינויים הולכת ומתרחבת. נוצרות בה קבוצות גדולות יותר ויותר שמקבלות את הגיוון בזרועות פתוחות.
      ולא תאמין כמה דתיים שמאלנים הכרתי בשנים האחרונות. בכל שנותי בנוער רצ היה לנו דתי אחד. אחד! איציק מבני ברק שמשפחתו סבלה מאוד מדעותיו. היום הרוב הרבה יותר פרגמטי, והדיבור על "סיפור מרכזי" דומה לדיבור על "הכיפות הסרוגות המקיפות את ראש הממשלה".
      מדובר באנשים, בודדים, ולהם דעות שונות, אבל קשה לראות את זה. כל הכיפות האלה מסתירות.
      וזו בעיה, כשרואים את הכיפה לפני שרואים את האדם.

      • חנן כהן  On 5 ביוני 2011 at 08:49

        השאלה היא איזו פלטפורמה פוליטית/מפלגתית/חינוכית יש להם כדי להביע את אורח החיים שלהם.

        מימ"ד?

        • רוני  On 5 ביוני 2011 at 08:53

          לתחושתי, כרגע, קדימה. אבל גם לי כבר אין פלטפורמה מפלגתית שמתאימה לי, כך שמה לנו כי נלין.
          אני מתגעגעת למימ"ד, אבל אולי זה השלב הבא של רבני צה"ר. אני לא אהיה מופתעת בכלל. למעשה, שום דבר לא יגרום לי אושר כמו לבחור ברב שרלו לכנסת.

          • אמיר  On 6 ביוני 2011 at 11:06

            הרב שרלו מזוהה עם הבית היהודי (ובצדק).

            אין סיבה למפלגה המייצגת אורח חיים מסוים. את צריכה להחליט מה עמדת המדינית, מה עמדתך הכלכלית, מה דעתך על מדינת רווחה וגם על יחסי דת ומדינה.
            לפי זה תוכלי לקבוע אם מתאימה לך קדימה (שמאל מדיני וימין כלכלי, מפלגה חילונית), אולי העבודה או מרצ (שמאל מדיני ואולי גם שמאל חברתי מפלגה חילונית), אולי הליכוד (מרכז מדיני ימין כלכלי, מפלגה מסורתית), אולי הבית היהודי (ימין מדיני ושמאל כלכלי, מפלגה דתית) ואולי בכלל איזו מפלגת נישה קטנה (יש מספיק גם אם רובן לא תעבורנה את האחוז) ואולי באמת יאיר לפיד יפציע עם מפלגה חדשה (תואמת קדימה כנראה, רק עוד יותר חילונית).

            תחליטי מה חשוב לך.

    • אמיר  On 6 ביוני 2011 at 10:47

      אתה מפספס לחלוטין את הסיפור.
      ראשית אין כניעה של הציונות הדתית לחרדים.
      הפרדת בנים ובנות בבנ"ע היתה מאז ומעולם בצורה זו או אחרת. יש ריאקציה מסוימת והיא כתוצאה מהחשש להתדרדרות בנוסח שמתארת הבלוגיסטית המאחרת אותנו.
      כי וזה העיקר, רוב התזוזה הדתית של המגזר הציוני דתי היא לכיוון נטישת אורח החיים הדתי. מהזוית ההיא, כל שמירת מצוות אוטנטית נראית 'חרדית' (דבר שאין לו ולאמת ולא כלום).

      ומדוע איבדה מפלגת העבודה את הציונות הדתית ? כל עוד המוקד הפוליטי היה בצד הכלכלי-חברתי, היתה למפלגת העבודה מצע משותף עם הפועל-המזרחי (מפדל).
      ברגע שהשיח הציבורי עבר להיבטים המדיניים, ומפלגת העבודה נטשה כמעט לגמרי את הדגל החברתי, נוצר פער בין הציונות הדתית, שנותרה בשמאל החברתי (הרבה יותר ממפלגת העבודה ואפילו יותר ממרצ) ובין מפלגת העבודה שהתגלתה כשמאל קיצוני מדיני.

      יש סיכוי לחידוש הברית הזו. אם הקו של שלי יחימוביץ ינצח בעבודה ואם הציבור יתן אמון בקו של שמאל חברתי, אפשר יהיה לבסס ממשלה על מכנה משותף חברתי וסטטוס קוו מדיני (דבר לא מסובך כי אולם יודעים שבאמת אין סיכוי נראה לעין להתקדמות מדינית כשהפרטנר הערבי עקשן וחסר גמישות לחלוטין). אמיר פרץ החמיץ הזדמנות כזו כשהעדיף להיות כינור חמישי בממשלת השחיתות של אולמרט.

      • נדב פרץ  On 6 ביוני 2011 at 22:43

        אמיר: הסיפור הפוליטי שלך ממש לא מדוייק.
        ראשית, להיסטוריה: המוקד הפוליטי מעולם לא היה בצד הכלכלי-חברתי, וענייני ביטחון תמיד היו מרכזיים בפוליטיקה הישראלית. האינדיקציה הטובה ביותר היא סיפורים של התפצלות מפלגות: גם אחדות העבודה (האחרונה) וגם רפ"י התפצלו על בסיס בטחוני, ובסוף גם התאחדו עם מפא"י על בסיס בטחוני. כמעט לא היו משברים פוליטיים על בסיס כלכלי – רק בטחוני.

        שנית, להווה – האמירה שלך ש'הציונות הדתית נותרה בשמאל החברתי' היא בעייתית, והטענה שהיא שמאלית יותר מהעבודה וממרצ היא פשוט לא נכונה.
        אז נכון, לשאול יהלום ובמידה מסויימת גם לאריה אלדד מגיע קרדיט מסויים על פעילות חברתית, אבל מה מעבר לזה? גם זבולון אורלב – לכאורה, הסמל של השמאל החברתי במפד"ל – היה שר רווחה בממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן אי פעם, מהבחינה הזו – ממשלת שרון השניה עם ביבי כשר אוצר. הוא התפטר, להזכירך, בגלל ההתנתקות. ועוד לא הזכרנו את אפי איתם.

  • אסתי  On 5 ביוני 2011 at 08:41

    פוסט נהדר ומרתק.
    אבל, כמו חנן, גם אני חושבת שהוא שופך אור על השוליים של המסה הקריטית במחנה הדתי לאומי.
    ממש כמו שאני עצמי למשל מייצגת את השוליים שבשוליים של המעמד הבינוני/אשכנזי/ליברלי.

    ובעיני השאלה העיקרית היא איך הם מתנהגים כקבוצה. כל אחד הוא מיוחד בפני עצמו, אבל כשהם כולם ביחד? האם אז יש לשונות איזה כוח? קיימות?

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 08:47

      כשבחורה שהביאה שני ילדים עם הומו חיה במרכז דתי מאוד, והסביבה מקבלת אותה, את ילדיה ואת אבא שלהם ההומו-דתי-לגמרי-מחוץ-לארון, בשיא הטבעיות, זה יכול שלא לשנות את כולם?
      למעשה, זה אומר שהם מוכנים, וזו כבר התחלה מצוינת.
      וגם החניוקים שבין חברי מזהים את השינוי הזה. לא תמיד הם מאושרים ממנו, אבל כשהילדים שלהם רווקים בגיל 35 הם מתחילים לחשוב שאולי לשמור נגיעה זה לא כל כך קריטי. אלה ההתפוררויות הקטנות שמשנות את העולם הזה מבפנים.

      • אסתי  On 5 ביוני 2011 at 09:01

        אני כל כך רוצה ומתפתה לחשוב שאכן, זה מה שקורה.
        ובאמת חשבתי ככה עוד לפני עשור ויותר כשנפגשתי עם גילויים כאלה במשפחה הדתית שלי ובחוגים שאליהם הייתי קשורה.
        ואז אני רואה את התהלוכה ביום ירושלים…

  • רוני  On 5 ביוני 2011 at 09:01

    ועוד משהו לחנן ואסתי:
    ברור שאתם גם צודקים. כל ההתלבטות של סידר נובעת בדיוק מההקצנה שאתם מזכירים, מהקושי להזדהות עם מי שפעם כונו קצוברים. מצד שני, הוא ושכמותו משפיעים על החברה הזאת ומשנים אותה.
    ולמרות כל התלבטויותיו, סידר הוא אהוב המגזר תמיד, ועם הסרט הזה עוד יותר מתמיד. מעניין אם הוא יבחר לעשות משהו משמעותי עם ההקשבה הזאת. אני מהמרת שכן. אני מאמינה שאכפת לו מספיק.

    • אסתי  On 5 ביוני 2011 at 09:04

      אגב, רוני,
      רק לפני כמה ימים ראיתי לראשונה (לבושתי) את "מדורת השבט" (על ההליכון בכושר)
      וחשבתי לעצמי שאם אני הייתי עושה את הסרט היו זועקים נגדי שאני אנטישמית וגזענית, ועכשיו אני מחפשת ברשת את התגובות לסרט מקרב המחנה הדתי לאומי. את זוכרת איך הסרט התקבל ומה אמרו עליו? והאם הוא גרם לאיזה דיון פנימי בנושא?

      • רוני  On 5 ביוני 2011 at 09:06

        גם אני ראיתי אותו באיחור ניכר, לצערי. אבל הנה, עדיין, אהוב המגזר. אם באמת היה מדובר בקבוצה אחידה וסגורה כמו שנדמה לנו, הוא אכן היה נצלב.

  • שלומית  On 5 ביוני 2011 at 09:22

    כמי שנמצאת בפנים אני יכולה להעיד רוני שהניתוח שלך מדויק.

    בעיני להמלכים פמיניסטיים בתוך העולם הדתי יש השפעה עצומה על כל הנ"ל.

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 09:24

      חיכיתי לך. ואני מסכימה, פספסתי את זה כמו טירונית.
      ובעיני למהלכים שאת שותפה להם יש השפעה לא פחותה.

      • שלומית  On 5 ביוני 2011 at 11:39

        הפספוס שלך אינו נובע מהיותך "טירונית" – כי טירונית את אינך.

        זו מהפכה סמויה, וזו כוחה.

        אני מזהה תנועת מטוטלת בציבור שאני חלק ממנו – מצד אחד פתיחות, ושינוי וקבלה – ותגובת נגד של התכנסות והסתגרות.

        אני תוהה מה יקרה "לתורניים- חרדלים" ולדורותיהם הבאים.

        קראתי מחקר שטוען שבציבור הדתי – לאומי יש 8 זרמים.. אנסה לאתר אותו ולשלוח לך

  • ימימה  On 5 ביוני 2011 at 09:40

    ניתוח יפה ועדין וכן. תודה.

  • יריב גוטליב  On 5 ביוני 2011 at 10:01

    כתיבה מצוינת על נושא חשוב. תודה. יש רגעים שהמחשבות נוטות להתפזר ואז צריך פוסט כזה כדי לאסוף אותן

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 10:18

      אני חושבת שאתה כמוני, מאלה שהמחשבות מתאספות להם על ידי הכתיבה עצמה. תודה שבאת, יקירי.

  • אהרן פ  On 5 ביוני 2011 at 10:33

    אבל שכחת את כל הדתיים ששונאים אומואים. ואת הדתיים שגם ישנים עם הכיפה על הראש, וגם את אלה שתמיד אבל תמיד נוטלים ידיים בלי קשר למצב הכינרת וגם את אלה ששונאים אומואים אבל עמוק בפנים הם גם כן כאלה. כמו כן יש להזכיר את אלה שרוקדים כמו מטורפים מסביב למיטות של בתולות ואת אלה ששוכבים עם התלמידים שלהם (אבל לא איתי כי אני לא יפה מספיק).
    לסיכום: פוסט מדוייק הנוגע בתהליך עמוק רב שנים שעכשיו מרים ראש.
    תודה רוני. אני כמובן שם.  

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 10:39

      אתה יפה מספיק בשבילי, אהרן. תודה (זה קצת כמו התפקדות דוסים ליברליים פה, אבוי!)

      • שלומית  On 5 ביוני 2011 at 11:42

        למה אבוי!
        בואו נקים מפלגה!
        אהה. זה לאעבד.

        סליחה
        (נחזור לפינה ונשב בשקט)

        • רוני  On 5 ביוני 2011 at 11:43

          איתך ועם אהרן? אושר צרוף. בואו!
          (געגועים קשים לרב עמיטל זצוק"ל)

          • אהרן פוירשטיין  On 5 ביוני 2011 at 11:46

            להקים מפלגה אושר צרוף ? גם עם שתיכן, נראה לי שנסבול עד מאוד.
            ובשביל מה צריך מפלגה. ולמי יש זמן כשיש כל כך הרבה מה להתחבט בו (גודל הכיפה, גוון ספציפי, והאם לעשר את המלח).

            • רוני  On 5 ביוני 2011 at 11:51

              ידעתי שברגע האמת תגיד לי לא, בחור יפה. מילא אני, אבל שלומית?
              די. הולכת לבית קפה. אחרת עבודה לא תהיה כאן.

            • שלומית  On 5 ביוני 2011 at 18:49

              אנחנו נקים מפלגה.

              אושר צרוף יהיה השם.

              דרכי הפעולה: אסקפיזם וקפה משובח.

              אל תאמר לנו לא.

              לא נעמוד בכך

  • מיקי גוריון  On 5 ביוני 2011 at 11:33

    הלוואי ומה שכתבת יגיע ליותר אנשים עם דעות קדומות…מגוון האפשרויות הוא עצום אך בינתיים הבורות לגבי הקשר דת-אמונה כוופה סטיגמה מעצבנת.
    ובכל זאת את נמצאת בחברה יחסית פתוחה ו"מקבלת" כשעדיין הרוב נכנע ללחצים מבחוץ ובעיקר ללחצי שלטון.
    מקווה שזה ישתנה ולא נהיה נאיביות שכמותנו.

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 14:19

      זה משתנה. ואנחנו, יקירתי, כבר לא נפסיק להיות נאיביות כנראה. אני מקווה.

  • ורד קלנר  On 5 ביוני 2011 at 13:54

    הי רוני,
    אז אולי בפעם הבאה תבואי לומר שלום?
    נתחכך קצת בדומים לנו (חוויה שממנה ברחנו בירושלים) ונתפעל מהמורכבות :-)
    באלו כיתות ילדייך?

    • רוני  On 5 ביוני 2011 at 14:08

      מצאתי את המייל שלך מסתתר מאחורי התגובה, במערכת וורדפרס, ועניתי לך שם. תודה שבאת, ורד.

  • עדה ק.  On 5 ביוני 2011 at 14:42

    כמב שיותר זרמים ופרשנויות ואפשרויות וגיוונים – יותר טוב. אין לי מושג מה יצא מזה, אבל לא נראה לי שיכול לצאת מזה משהו רע.

  • chellig חלי גולדנברג  On 5 ביוני 2011 at 15:42

    מעניין?

    אותי באופן אישי הכי מרגיעים, אפרופו העתיד, הדתיים השמאלנים,
    זה אומר שהם מפרידים דת מלאום שזו הצרה הכי גדולה במקום הזה שקוראים לו הבית.

    • שוקי  On 5 ביוני 2011 at 22:19

      מדוע את סבורה שדתיים שמאלנים מפרידים בהכרח דת מלאום ? יש איזה חוק שעמדה שמאלית לא יכולה לנבוע מעמדה דתית רוחנית ?

  • Sharvul  On 5 ביוני 2011 at 16:53

    פוסט יפה.
    אבל לדעתי לא מדובר בשינוי באורח החיים של הדתיים אלא במידת החשיפה הציבורית של אורח חיים זה. אנסה להסביר.
    כשהיינו ילדים (וזה אכן היה מזמן), הכיפות הסרוגות היו חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית – בבית הספר, בשכונה, בקייטנה, בצבא ובעבודה – ותופעות של "חריגה מהנורמה", כמו אלו המתוארות בפוסט, תמיד היו. ההוא מבית הכנסת שחי עם אשה אחרת תקופה ארוכה לפני שהתגרש רשמית, השכן עם הכיפה שהתנהג כחילוני גמור, הילד שהוריד את הכיפה וחי עם בחורה חילונית, ועוד ועוד. נכון, היו פחות סיפורים על להט"בים, אבל הדבר היה נכון גם לגבי החברה החילונית. קיצורו של דבר, "הנורמה" היתה, כמו בחברה הכללית, מורכבת מפרטים שחיו את חייהם איך שראו לנכון. היינו דתיים אבל הרגשנו חלק מהחברה, והיא התייחסה אלינו בהתאם.
    עם השנים, חלק מציבור הכיפות הסרוגות הלך והתחרדל, הלך והקצין: כיתות תורניות שהפכו לבתי ספר פרטיים למחצה, ישובים ושכונות לאנ"ש בלבד, חוגים נפרדים, קייטנות לדתיים בלבד, והדברים ידועים ומוכרים. גם, ובעיקר, בנושא המדיני-פוליטי. בתהליך הזה, "הרוב הדומם" (המכונה כאן "ליברלי" משום מה), עשה מה שרוב דומם תמיד עושה: כלום. הוא התיישר עם הקיצונים שבמחנה, שהובלו על ידי קבוצה של רבנים בעלי אג'נדה מאד מסוימת, חלק מתוך חשש "מה יגידו" וחלק כי פשוט ככה זה. וכך נוצר הרושם שהציבור כולו מקשה אחת, תורנית-ימנית-משיחית, שהלכה ונפרדה לה אט אט מהציבוריות הישראלית הכללית. עד שנוצר הרושם ש"כל הדתיים אותו דבר".
    אלא שהרבנים הלכו, לדעתי, רחוק מדי. החבל נמתח ונמתח, עד שהחבילה החלה להיפרם בקצוות, לא מעט בזכות רבנים כמו אלו שהזכרת, שהבינו שיש להכניס קצת היגיון בשגעון. והפרימה הזו הביאה לכך שהתופעות שתמיד היו (ותמיד יהיו) הפכו שוב ליותר לגיטימיות ומקובלות. הצורך להסתיר ולהצניע הפך פחות דחוף.
    זה לא שהדתיים פתאום הפסיקו להיות קבוצה מונוליטית והפכו להיות "כל אדם בביתו ובדרכו". הם תמיד היו כאלה; אלא שהרעש המסנוור של "מובילי המחנה" הקיצוניים לא איפשר לכולנו לראות את הגוונים השונים.

  • זאת שכתבה את המייל  On 5 ביוני 2011 at 17:09

    בעקבות ורד קלנר והכיפה השחורה לסירוגין של סידר ניהלנו בשבת בבית החופשי שלנו בדיוק דיון על המגזר שאת מתארת. ולא הייתי בטוחה האם אנחנו רואים רק את בני הדודים הדתיים הליברליים שלנו, ואת הבנות שהיו איתי בצבא, והיוצרים הדתיים שמדברים לכולם ואלה שלומדים איתי באוניברסיטת תל אביב- או שזו תופעה רחבה יותר. נראה שרחבה יותר ממה שחשבנו, ותמיד כיף לזרוק לפח דעות קדומות, במיוחד בעקבות טקסט שלך :)

  • נתאי  On 6 ביוני 2011 at 07:30

    פוסט מאד יפה רוני. הכתיבה שלך רגישה ועדינה.
    לי ברור שמגמות ההקצנה וההתחרדות הן בסך הכל מגמות הקצנה בשוליים לשחיקה במרכז, בדומה למה שקרה בתנועה הקיבוצית טרום ההתפוררות.
    בזמנו כתבתי על כך פוסט: http://nadav.blogdebate.org/archives/%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-1990

  • צרי  On 6 ביוני 2011 at 09:04

    בתור קונסרבטיבי פעיל אני מוכרח להודות שזה משמח אותי לגמרי. אולי אני מפותה בקלות כלפי כל רחש של פלורליזם וגיוון, אולי לראות את שירה חדשה ולהשתתף בתפילות שם או מה, ובכלל, לקיים דו שיח עם דתיים-לאומיים-שלא-שונאים-אותי-כי-אני-שיוויני – עושה לי שמח.
    אני כמובן לא בעד ש-כל- האורתודוקסיה הלא-חרדית באשר היא תהפוך להיות לגמרי פלורליסטית – כי אני לא חפץ במיסיונריות לעקרונות של התנועה שלי. אבל ככל שיפתחו, יאהבו ויעבדו באהבה – ייטב. כיף לשמוע שבציבור הזה יש פתיחות, קיצר :)

  • אשר  On 6 ביוני 2011 at 11:17

    בעיני יש גם פן שלילי בתופעה.
    בסופו של יום אנשים מתנהלים לפי "מה שמתאים לי" בלי מחויבות למערכת ערכים עקבית שצריכה לתת דין וחשבון למשהו (חוץל מהבונטון החברתי המקובל) שמעבר לכאן ועכשיו שלהם, מה שנתפס בעיני כתופעה עם אלמנטים דקאנטיים מובהקים.
    מצד שני אם להיות אופטימי אפשר לראות את זה כשלב מעבר, בו הדתיות המונוליטית והדי דו פרצופית וצבועה שמחצינה נורמה אחת ומקיימת בסתר נורמה אחרת שוקעת, ותחתיה מפציעה גישה שאמנם נחשפת בה התפרקות ערכית די משמעותית, אבל מצד שני היא הרבה יותר נאמנת למציאות מה שיאפשר בטווח הארוך יותר הצמחת עלים רעננים וגישה ערכית שורשית אמיתית ונאמנת למציאות יותר.
    מקוה שדברי יפורסמו למרות שאולי אינם עולים לגמרי בקנה אחד עם הלך הרוח של כותבת הפוסט, ואשמח גם לתגובות מחכימות.
    חג שמח.

  • אמיר  On 6 ביוני 2011 at 11:19

    את לא מתארת מציאות חדשה של החרה הדתית. לכל היותר שלב ביניים. לכל חברה יש שולים דקים מסוימים של אפור. אבל מי שנכנס לשולים האלו או שחוזר חזרה (למשל מי שנכשל בטהרה טרם החתונה ואחריה חוזר לנורמה) או שנפלט לגמרי (והילדים והחינוך שהם מקבלים הוא המדד).
    השוליים הללו כוללים גם את מי שחורגים לכיוון החרדי כמובן.

    בכל מקרה במקומם של אלו שהיו בשולים וחזרו/נפלטו יבואו אחרים אל השוליים.

    הרבה פעמים הספידו את החבקה הדתית וב"ה, היא לא ממש נעלמת. לטובת המדינה והאומה טוב שהמרכז של הציונות הדתית לא יקטן. החילונות מחד והחרדיות מאידך, לא מסוגלות להמשיך ולהנהיג את עם ישראל ואת הציונות. אם הציונות הדתית תעלם, גם מדינת ישראל תעלם, החילונות תתבולל והחרדים ישיגו אותנו לאחור שנות דור כשהיתרון שלהם יהיה שמתוכם אולי תצמח מחדש הציונות הדתית (כך או אחרת) בעוד אי אלו מאות שנים.

    אבל אני לא פסימי.

  • ד"ר אוֹרי אמיתי  On 6 ביוני 2011 at 11:39

    ישר כח על הטור היפה שכתבת!
    אפיץ הלאה בספרצוף.

  • ניר הופמן  On 6 ביוני 2011 at 13:24

    מרתק, תודה. גם אני משתף.

  • נועם לסטר  On 6 ביוני 2011 at 15:37

    נהניתי מהמשפט: "והשיא: לא מעט הורים מזהים את עצמם עם השמאל". עם כל הפתיחות החדשה, עדיין השמאל מפחיד יותר מכל דבר אחר. הוא "השיא".

  • נ  On 6 ביוני 2011 at 15:59

    התרגשתי לקרוא את מה שכתבת. כחילונית שמאלנית, אני תמיד תמהה איך זה שחובשי הכיפות הסרוגות שאני מכירה באופן אישי ה אנשים שמאוד נעימים לי, וכשאני רואה אותם כקבוצה אני מרגישה בוקס בבטן, ועולות לי דמעות בעיניים – כי זה מתחבר לי ישר עם הרצח ההוא, עם גזענות, התעמרות בעם נשלט וסכנה למדינה שלי.

  • שיר  On 6 ביוני 2011 at 17:42

    חילונים לא מבחינים בשינוי??? מבחינים בריבוע!!!

    את אומרת את מה שאני עצמי רואה כבר הרבה זמן. איזה כיף זה, הא?

  • ליאור  On 7 ביוני 2011 at 01:55

    מה אגיד ומה אומר, הוקסמתי. בין אם זו הכנות הנדירה או השפה שכל כך קוסמת לעין, לקחת נושא שיש עליו טאבו חברתי ושחררת אותו להמונים.

    באשר לחינוך בבתי ספר דתיים ממלכתיים, אני אוסיף סיפור קצר מחיי שלי – אחי (שמתחנך בבית ספר דתי לאומי) ואנוכי הסתובבנו בקניון גבעתיים מוצאי שבת אחת. ליד דוכני האוכל ראינו חבורה של חברה חילונים, בני 12-13 לערך מרביצים אחד לשני בצחוק ומקללים, שאלתי את אחי הקטן (תוך כדי שילדותי.שלי עולה לי בזיכרון, והמראות היו זהים, שכן חונכתי וגדלתי ממש כמותם, כחילוני בדרום תל אביב) האם גם אצלם בחברה כך מקללים ומרביצים כחלק מצחוקים. הוא ענה לי בנינוחות מוחלטת "לא, זה רק חילונים ככה" י

  • שלמה  On 7 ביוני 2011 at 08:06

    רוני, פוסט מקסים. ואני כבר אומר לך שיש לי פוסט דומה להפליא על אחי החרדים, אין לך מושג עד כמה דומה.
    אלא מה, גם אני מתהפך עדיין עם הפוסט, לעתים הוא יושב בשקט, ולעתים מזנק עלי מן המגרה ודורש במפגיע 'סיים אותי'.
    ימים יגידו, ימים יסיימו.

  • המקסימה  On 9 ביוני 2011 at 08:58

    איזה כיף לראות שאני מקסימה למרות שהיא כבר לא תינוקת והיא לא באה איתנו לחתונה :-)
    ולמשפט והפלורליזם צומח בה בקצב בלתי נתפס,
    הפלורליזם תמיד היה ויהיה
    אנחנו כל שנה מתבגרים ורואים את הדברים אחרת
    לא יודעת בתקופת ההורים שלי לבשו מיני ומדי הלכו לשחות מעורב זאת אפילו לא הייתה שאלה
    יש מקומות בהם מתחרדים ויש מקומות ההפך
    אני חושבת שחוק שימור הפלורליזם תמיד נשאר !!!!! \

    ממתינים לכם בגבעה :-)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 331 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: