תכניסי את הבטן.
תהדקי את הבטן פנימה.
תצמידי את הפופיק לגב.
תמשכי את הבטן פנימה! מכונסת! חזק!
הבטן שלי שומעת, ממושמעת. היא נכנסת, מתהדקת, נצמדת ונמשכת. מתכנסת כנדרש, חזק! ותוהה בינה לבינה מה היה להן, לנשים האלה שעומדות לפני הכיתה ומדברות עליה, אליה. מדוע הן רוצות כל כך שתתקשה, שתתאבן, שתטולטל אחורה ותיקשר שם כאילו היתה חפץ? עוד עשרים נשים מסביבי, ונדמה שבטניהן אף הן הומות בתהייה. הבטן שלי אינה מוצאת נחמה בחברותא הזו.
בטן. בטן מתוקה. גדולה, רפויה ורכה. הילדים אוהבים להניח עליה את ראשם כשהם רואים טלוויזיה. פעם היא היתה ביתם, והיום הם מתנמנמים עליה, ונרדמים לעיתים, מתערסלים ברכותה.
לפעמים היא מגרגרת לרגע ברעב, ואז נזכרת לפתע פתאום במורה ההיא ונמשכת בצייתנות פנימה, קשוחה ורצינית. והם נושאים את ראשם מעליה, מתבוננים בה, ובפני, ושואלים, אמא, כואבת לך הבטן?
לי, ילדי? לי היא לא כואבת כלל. היא כואבת לאנשים אחרים.
תגובות
אהבתי. מודה בהכנעה שגם את התמונות. פתחתי אולי את המאה הראשונות. (ולא שאין לי חיים…)
ביום שאצלם את שלי ככה אהיה בנאדם שלם.
האם זה אותו פרוייקט בטן ששלחתי לך? אם כך, קרדיט לאחותי המהממת ששלחה לי. ואני לומדת לסמוך על קול הבטן שלי אחרי שחיסלו לי אותו בבעיטה. נשיקות.
ולרגע חשבתי שרק אני משוחחת עם הבטן שלי שלעיתים מצמיחה לה חיים משלה (היא יכולה לקרקר לה ויש בכוחה אפילו להמציא לי אינטואציות ותחושות שעל פיהם אני אמורה לקבל החלטות).
מקמטת לשניה את המצח במחשבה מעמיקה על הנכתב ולפתע פתאם……….התקמטה לה בלי כל בושה ואפילו לא הזדרזה לחזור למקומה………. אז זה אומר שאני מעכשו אתחיל לנהל דיאלוג גם עם המצח???