(לא קראתם את הספר עדיין? לא נורא. ולא להבהל, זה לא שיעור ספרות.)

יש שירה באגם הצללים. אפשר לזהות אותה לפי הניקוד ולפי זה שפתאום המילים נהיות קצת פחות מובנות. בעולם של בני סהר, שירה היא פשוט דרך לעשות דברים. בעולם שלנו, שירה היא לפעמים עניין מסובך כל כך, עד שצריך להסביר איך לא לקרוא שיר.

אז ככה: לא לקרוא שיר בפחד. זה הכי חשוב.

אתם לא חייבים לשאול למה התכוון המשורר. אפשר לשאול במקום זה אם השיר מוצא חן בעיניכם, ואם כן, לשמור. או להיפך, לשכוח אותו בכוונה, כדי שתוכלו לפגוש אותו שוב, ולהתאהב בו שוב. אפשר לאהוב שיר גם בלי להבין אותו ממש. אפשר לאהוב שיר בלי לדעת למה. סתם ככה. לא חייבים להבין שום דבר. זה ממש בסדר לאהוב שיר ככה סתם. בדיוק כמו שאוהבים בן אדם.

הנה שיר שאני אוהבת במיוחד. אין לי מושג למה. פעם המורה לספרות הסבירה לי, וכמעט כמעט שנהרס לי השיר לגמרי. אם כבר קראתם את "אגם הצללים", אולי תזהו שורה אחת מתוכו.

 

זמר נוגה
מילים: רחל

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

 

אם אתם רוצים לקרוא שירה, תזכרו רק שתי מילים:

אל פחד.