aboutworkאגם הצללים החל להיכתב ב-14.3.2011, ברחוב בודנהיימר בתל אביב, על מרפסת בבית דו קומתי, מאחורי בית מדרש חסידי.

באותו יום התבקשתי לכתוב סיפור לאסופת סיפורים בנושא זמן. כמעט מיד נבט בי רעיון על שתי תאומות שנולדות בהפרש של רגע זו מזו. אחת נולדת רגע לפני חצות, והשניה רגע אחרי. הסיפור ייקרא "הג'ינג'יות", חשבתי, ולתאומות אקרא יהל ותהל. יהיה להן אח בכור בשם לירי.

המשפט הראשון שכתבתי היה: "אני עפה!". ובימים הבאים כתבתי ללא הפוגה, מילאתי עשרות עמודים.

דבר לא נותר מכל זה, מלבד המשפט הראשון ההוא, שהוא המשפט הראשון של הספר אגם הצללים.

אגם הצללים נכתב לאורך ארבע שנים. כתבתי אותו בתל אביב ובעיר מודיעין, במושב עין עירון ובזכרון יעקב, באמירים ובמתת, במגשימים ובבית השיטה. ואפילו בברייטון על החוף ובבית של חברי אורי, בלונדון, בחורף גשום מאוד בשנת 2014. לפעמים כתבתי רצוף, במשך חודשים ארוכים. לפעמים לא נגעתי בספר כלל במשך נצח אינסופי.

הילדים שלי נתנו לי רעיונות, האבא שלהם קרא והעיר הערות, ואחרי הרבה מאוד זמן נתתי את הספר לאורי מלונדון, שהיה הקורא הראשון מחוץ למשפחה. אורי אהב הרבה דברים והעיר הרבה מאוד הערות. אחת החשובות בהן היתה שהשמות של התאומות נורא מבלבלים. הוא הציע שאחליף אותם לגמרי.

אחרי היסוסים קשים הסכמתי איתו. וכך נוצרו השמות החדשים: אייר, יערה ותמר. אהבתי אותם. הם היו פשוט השמות הנכונים, ומאותו רגע חשבתי עליהם כל הזמן. אני מכירה אותם טוב יותר מכפי שאני מכירה חלק מהאנשים האמיתיים בחיים.

אז מאיפה הגיע הרעיון לאגם הצללים?

יש לי בערך אלף תשובות לשאלה הזו, וכולן אמת.

התאומות הגיעו בגלל שבאמת תהיתי האם לידה בהפרש של רגע יכולה לשנות את גורלנו לעד. הן ג'ינג'יות כי תמיד רציתי להיות ג'ינג'ית. רמות ים הגיעה ישר מאורה הכפולה, כמובן. והכל בגלל הקיץ שבו התארחתי אצל דודים במושב רמות שברמת הגולן, ויצאתי בכל בוקר עם הסוסים להוביל את הבקר והכבשים למרעה. האבנים הגיעו משירי אלתרמן (אלתרמן כותב על "אחותי האבן", ולא מגלה כמה הן מקטרות!). הרפאים מהתנ"ך. החיריקים והכספופים נוצרו ממש מעצמם בלב שלי.

אני לא יודעת מאיפה הגיע הסיפור הזה, אבל אני כל כך שמחה שזכיתי לספר אותו. זו היתה הרפתקאה ארוכה, קשה – וממש נהדרת.