OUR BLOG

17 יול 2019

חסד הסקרנות, מוולדן ועד פייסבוק

חסד הסקרנות, מוולדן ועד פייסבוק

אתה חייב לחיות עכשיו, להסתער על כל גל, למצוא את הנצח בכל רגע.

הנרי דייויד תורו

סקרנות עומדת ביסודה של כתיבה טובה. היא מובילה להתבוננות, קשב, לרגישות. ובכל זאת, מדברים עליה מעט מדי, אולי משום שהיא חמקמקה כזו. ניסיתי לאחוז כאן בקצה זנבה. 

ברביעי ביולי 1845, כשהיה בן 28, הנרי דייויד תורו עבר להתגורר בבקתה שבנה על חוף אגם וולדן, ונשאר שם שנתיים, לרוב לבדו. הספר שכתב על התקופה ההיא נקרא במקור וולדן; או חיים ביערות.

הנה הצהרת הכוונות המוכרת שלו:

"הלכתי ליער מפני שחשקה נפשי לחיות מתוך יישוב הדעת, להתייצב רק בפני המציאות העיקרית של החיים, ולהיווכח אם אין לאל ידי ללמוד מה שיש בה כדי ללמדני. לא רציתי, שלפני מותי יתגלה לי שלא ראיתי חיים בעולמי. לא חפצתי לחיות חיים שאינם ראויים לשמם, שהרי כה יקרים הם החיים."

הספר הזה פרנס מאז מאמרים, מחקרים ודוקטורטים אינספור, וגם היום, על אף הזמן הרב שחלף, הוא עדיין יוצא לאור שוב ושוב, ועדיין נקרא ואהוב בעולם כולו.

בשולי רשימותיו הוסיף תורו שרבוטים דקיקים. הוא לא ניסה להעמיד ציור ממש, אלא, ברוב המקרים, רק להבהיר בכמה קווים פשוטים משהו שתיאר כבר במילים. ובכל זאת, יש בשרבוטים האלה משהו פיוטי ומרומם נפש. ניכרת בהם סקרנות ערה להכיר לפרטי פרטים את העולם. להתבונן ברגע, ולא רק בו, אלא בהתמשכותו, בתנועת המקום והזמן. כך נראה הדבר באביב וכך בחורף. כך בבוקר וכך בערב.

לרוב אלה תיאורים נטולי שיפוט. "אני רואה שוב את השָׁלָך". תורו אינו מצהיר שהשלך הוא ציפור יפה בעיניו, או מעניינת. הבחירה שלו להזכיר את השלך, להזכיר אותו שוב, לאייר אותו, ברורה יותר מכל מילת התפעלות שהיה מוסיף.

תורו אינו האדם הראשון שניסה להבחין בפרטי חייו. החיים חומקים מכולנו מהר כל כך, והדחף לאחוז בהם, למצוא משמעות בכל רגע, מענה דורות רבים של הוגים, כוהנות דת ומינות, מנהיגות, חוקרים, אמניות ומורים. אנשים. אולי כל אדם, ברגע כזה או אחר.

דוגמה זעירה ונוגעת ללב לנסיון לאחוז בכנף בגדם של הימים אפשר למצוא ב"פרויקט מאה ימים של שמחה" שאנשים מבצעים באדיקות ברשתות החברתיות. זהו מהלך שבו אדם בוחר להיות נוכח וקשוב למתרחש בחייו. בדרך כלל מתוך מתח ומצוקה, או איזו חמיצות כזו שיורדת על החיים, או פשוט משום שבחברה המערבית מצווה עלינו להיות מאושרים. כך או כך, במשך מאה ימים מלקטים רגעי חסד או "אושר". זה ודאי דבר מעניין וטוב. אבל בדרך כלל, לא בכך זה מסתכם.

משום שמעצם ההכרזה שבכוונתנו לאצור מתוך היומיום רגעי אושר וגם לתעד אותם, ועוד בתכיפות כזו, אין ברירה אלא להיות קשובים, להתבונן, להשאיר את החושים פעורים, רוטטים כמעט מהמתנה. היסח דעת אינו אפשרי בעת שמנסים לצוד רגעי אושר לחברי הפייסבוק שלנו.

ואין לי ספק שבתהליך הזה, במהלך הנסיון לצוד אושר, תופסים לפעמים בטעות רגשות אחרים, פחות רצויים. אבל אם נשעה רגע את הצער על שתפסנו את החיה הלא נכונה, נגלה שתפסנו. תפסנו רגש. תפסנו תנועה. הבודהיסטים היו אומרים: תפסנו רגע. היינו נוכחים בו. בחיים עצמם.

זה מה שתורו עשה בוולדן, בין השאר. הוא נוכח בחייו במלואו. הנה, כך:

זה מה שכתוב מתחת לציור, בתרגום רופף וחסר אחריות:

כשאני עומד במרכז אגם וולדן אני רואה בדיוק מושלם את הצורה וקווי המתאר של הגבעות הנמוכות המקיפות אותו, על אף שהן מיוערות, משום שהן לבנות למדי, מכוסות כולן בשלג, ואילו היערות עירומים כמעט לגמרי או מכוסים עלווה דלילה. וכך אני רואה את קו המתאר של הגבעות, שמונה או עשר רודס* מאחורי העצים. את זה לעולם איני יכול לראות בקיץ, כשהעלווה סמיכה והאדמה כמעט זהה להם בצבעה.
*40-50 מטר.

כמה פעמים עמד תורו והביט בגבעות הללו? כמה זמן עד שהבחין בפרטי האדמה, העצים, העלווה? הרי הוא לא עמד מולם לראשונה וראה מיד. כדי להבחין בפרט הזה, שהוא אוסף של פרטים נבדלים ולכאורה לא קשורים, והוא גם שינוי, והוא תנועת הזמן עצמו, היה על תורו לעמוד שוב ושוב בנקודה אחת ולהתבונן בתשומת לב, בסקרנות, בלי לדעת למה.

ומתוך סקרנות כזו, מתוך ההתכוונות נטולת הידיעה, צומחת התבוננות מלאה חיים ופרטים. מה שנראה אז יהיה בדרך כלל מורכב יותר מכפי שניתן להכיל בתיעוד כפוי של אושר או בהתפעלות ריקה מהנוף היפה. נראה הכל.

ואחרי שראינו, אפשר לנסות לכתוב את זה, בדיוק כפי שזה היה. לא תיאור ארכני ומתמשך בהכרח (אם כי גם את זה אפשר, אם רוצים), אלא פשוט ומדויק. כי הסקרנות נפקחה, ויכולנו לחוש במלוא-מלוא העולם.

 

קטגוריות: על הכתיבה

תגובות

roni

Write a Reply or Comment