OUR BLOG

13 מרץ 2019

איך ללמוד כתיבה

איך ללמוד כתיבה

כבר כמה שבועות שאני שקועה במאסטר קלאס לסופרים. המנחה היא פרופסורית אמריקאית ידועה, הפתיח של הקורס יפהפה, נודף חשיבות ויוקרה כראוי לקורס מסדרת הפרימיום. המנחה מיומנת, מרתקת ויסודית, והיא גם מצחיקה מאוד. אולי משום רגעי הצחוק ששוטפים את הגוף בהורמון אושר כלשהו, לוקח לי זמן מה עד שאני מבינה שאני לא מרוצה.

אני אמורה להיות מרוצה. הסדנה הזו היא חץ שלוח. היא מכסה ביסודיות עשרות נושאים חשובים, הכרחיים לחיי הכתיבה. בכל שיעור מתמלאים בורות של סימני שאלה בתשובות מוצקות, מוחלקים פני השטח בשיטות בדוקות. תורת הכתיבה מסודרת וערוכה היטב. ואני לא מרוצה.

בתחילת השיעור השבוע אני מגלה שנגמר לי לגמרי החשק. לא רוצה לשמוע ולא לדעת. אני בוהה במסך כמה דקות, מאבדת את קו המחשבה, מנסה שוב, ונכנעת. במקום זה, אני יוצאת לטיול עם באפי.

אני הולכת מהר, להמריץ את זרימת הדם. בראשית באפי ממהרת איתי. היא מושכת ברצועה, זנבה מתכשכש בעליזות. אבל אחרי צעדים ספורים היא כבר עוצרת. פעם מסתפקת ברחרוח או שניים, פעם אחרת מתעמקת בכתם לח משך רגעים ארוכים. מדי פעם היא מרימה רגל ומטילה את מימיה על שיח, חומת בית או אבן. אפה מזהה סימני דרך במפה הנסתרת מעיני.

קוצר הרוח שלי אינו משפיע עליה כלל. באפי קובעת את הקצב. היא מפלסת לה דרך לתוך שיח ויוצאת משם מייבבת, על שלוש רגליים. אחרי שאני שולפת את הקוץ מכף רגלה, היא ממהרת שוב, הפעם לבחון צעצוע, טרקטור צהוב. חסר לו גלגל אחד, והכף שלו שבורה. אני מתייצבת מאחוריה, נאנחת ונכנעת.

חברי להקת החתולים עזת הנפש של הגינה הגדולה מביטים בבאפי בעוינות. היא שומטת את זנבה ומצטמררת. אנחנו עוברות מתחת לעורבים הזועמים על עצי האשל, ליד הגינה המוזנחת כל השנה, שבעונה הזו מוריקה ומתנקדת פרחי בר. כשאני נעמדת רגע להביט בשמורת הטבע ובים, שבוהק היום בכחול כמעט מתכתי, באפי נועצת בי מבט קצר רוח ומושכת ברצועה. הביתה.

אני משתרכת בעקבותיה, מחשבותי פזורות כמו העורבים הצורחים מעלינו, נטולות כיוון או צורה ברורים. אני רוצה לכתוב, אבל אין לי מושג מה. ודאי אבחר איזה תרגיל אקראי. אני עושה את זה לעיתים קרובות, בלי להבין בדיוק למה דווקא התרגיל הזה. חלק מהם מתגלים כבעלי ערך בבוא העת. לפעמים אחרי שבועיים, לפעמים אחרי שנה או יותר. לפעמים לעולם לא.

אני חוזרת הביתה ומתנתקת מהמאסטר קלאס פרמיום. יושבת בחדר העבודה בלי מפה, בלי מצפן, בלי מגדלור. כותבת על הטרקטור הצהוב, על געגועי למורה המצחיקה שיודעת הכל, על חתול עיוור וכועס מהגינה. מפת הלימוד והתרגול שבה למצבה הרגיל: מרחב גחמני, נסתר, משנה צורתו תדירות. בכל בוקר יש לרחרח את העולם ולגלות אילו רמזים נותרו בו, ואז להטיל את מילותיי, כמו סימני דרך. כמו רמזים. משהו יצמח בסופו של דבר. משהו תמיד צומח.

לא צריך לפחד מהבלגן. גם אני מלמדת סדנת כתיבה. היא לא תהיה מרחב יוקרתי מסדרת פרימיום. בלי נעימת פתיחה מרשימה ובלי תורה סדורה עד תום או נחישות חשוקת שיניים. הבורות יוותרו פעורים, ולתוכם ינשרו מדי פעם טרקטורים צבעוניים ועורבים מצווחים. פני השטח יהיו משובשים. תשובות יהפכו לשאלות, בהירויות לערפילים.

אני לא יודעת לאן כולנו הולכים וגם לא מתי נגיע. כל שידוע לי הוא שאנחנו יוצאים לדרך, סקרנים ומורעבים, לתוך היערות והשיחים, למצוא את הסיפורים שאנחנו רוצים לספר. האף והלב שלנו יודעים היכן הם. הם יקחו אותנו לשם.

(ואני אהיה שם, איתם. להוציא את הקוצים ולחטוף יחד עקיצות יתושים.)

קטגוריות: בעניין אחר

תגובות

admin

Write a Reply or Comment