OUR BLOG

17 ספט 2019

איך מדברים על רעיון

איך מדברים על רעיון

אני כותבת בדירה ברובע ה-11 בפריז, בקומה החמישית בלי מעלית. כבר כמה ימים שאני לבד לגמרי. האדם היחיד שדיברתי איתו הוא המוכר היפני העצוב בבולנז'רי ברחוב הסמוך. הוא לא יודע אנגלית, ואנחנו מסתפקים בהנהונים, בבונז'ור ומרסי. אולי דווקא מתוך השתיקה המתמשכת הגיעו המחשבות על הדיבור, על העדרו. על כמה שהוא חסר לי עכשיו.

סופרים רבים לעולם אינם מדברים על רעיונות, ואינם דנים בכתבי היד שלהם במהלך העבודה. כששואלים אותם על הספר הבא הם אומרים שמוקדם מדי לדבר עליו, שבבוא העת. לפעמים אחרי שהם אומרים את זה הם נועצים בבן שיחם מבט לוהט ורב משמעות, לפעמים הם נחמדים יותר ומחליפים נושא בנימוס.

זו גישה טובה מאוד. היא מכירה בעדינות וברוך שיש ברעיון שעוד לא התהווה, שהוא עדיין פרום קצוות, מטושטש, אבוד. אם נספר עליו נאלץ לקבע דבר מה שעדיין מתנועע, להכניע אותו לחד משמעיות של המילים.

מלבד זאת, קשה לספר על רעיון. הנה, דוגמה: הגיבורים של הסיפור שלי הם איש ואישה בשנות השלושים, אני חושבת. אולי עשרים? נראה. חשבתי עד השבוע שעבר שהם עובדים במכולת ביחד אבל עכשיו אני חושבת שרק הוא. היא קונה, אבל היא עוזרת לו בעבודה, איכשהו. היא עושה בשבילו משהו משמעותי. אני עוד לא יודעת מה משמעותי בעיניו

ככה הרעיון נראה בתוכי במשך זמן רב מאוד. אין בו וודאות, רק אולי, כנראה, אני חושבת, אני לא יודעת. הוא אמורפי, מתנועע, משנה צורה לעתים תכופות. בכל פעם כשאני מספרת אותו אני מגלה שאי אפשר להבין שום דבר. ובכלל, למי יש סבלנות להקשיב ולנסות לפענח את האמבה המשונה הזו. אני מנסה בדרך אחרת: הגיבורה נעה בכח הצורך שלה בהכרה, או מתוך פחד, או חמדנות, או בגאווה, וזה גורם לה לעשות כך וכך. עדיין קשה להבין אותי, ובכל זאת, בתוך השיחה, מתחילה תנועה כפולה והפוכה, שמשני צידיה היא מסוכנת לכתיבה.

 

שתיים הן ולא יודעות

הסכנה הראשונה אורבת באחר. האדם ששמע את הסיפור. לעיתים הוא מעוניין מאוד ברעיון, פעמים אחרות נרתע ממנו, אולי אפילו משתעמם. התגובה המיידית לרוב בלתי נשלטת, ומופיעה בניואנסים דקים בהבעת הפנים, בתנוחת הגוף, ברמת הקשב. אם התגובה שלילית או פושרת, הרי שהרעיון שעדיין לא התגבש אפילו לכדי משפט מסודר כבר נשפט ונמצא מיותר בעולם.
זה מסוכן משום שרעיון שאין לו עדיין אחיזה של ממש בעולם אינו אחוז עדיין גם ביד מחברו האפשרי. דחייה, תגובה מבטלת או אפילו סתם משועממת עשויה להרתיע מהמשך העבודה איתו. אין לתגובה הראשונית הזו דבר וחצי דבר עם הסיפור שהיה עשוי להיכתב בסופו של דבר, היא חסרת משמעות לגמרי, ובכל זאת הרסנית.

הסכנה השנייה אורבת בתוכנו, הכותבים: כשאנחנו מספרים רעיון אנחנו נאלצים ללכוד אותו, גם אם מעט. אמרתי שהגיבורים יהיו גבר ואשה, למרות שעדיין אני לא בטוחה. אמרתי שהיא עוזרת לו בלי לדעת איך. אבל עצם העובדה שאמרתי מעניקה לדברים איזו ממשות מוצקה. כן, כך יהיה בסיפור. גבר ואשה. מכולת. משהו נחתם.

זה מסוכן משום שרעיונות בתחילת דרכם דווקא מתברכים בגמישות הנוזלית שמאפשרת שינויי צורה תכופים, חיפושי דרך, אבדן ושיבה. מה שנאמר בקום רם עלול להתקבע בטרם עת.

 

אף על פי

ובכל זאת, אני מדברת על הרעיונות שלי. גם על הרעיון שהוא ראשית הכל, וגם על הרעיונות הקטנים יותר שמרכיבים את אלפי ההחלטות בדרך לכתב יד. לא מיד אני מספרת, אבל מרגע מסוים. לא לכולם, אבל לכמה אנשים קרובים. אני עושה את זה מרצון, מחוסר ברירה, מתוך דחף שאין שום דרך לכבוש אותו.

כתיבת ספר אורכת כמה שנים. אני כותבת לעתים תכופות ככל הניתן, וגם כשאיני מצויה אצל שולחן הכתיבה אני מקדישה לסיפור מחשבה. אני מבלה איתו הרבה יותר מאשר עם בני משפחתי. לא פשוט לכתוב את הדברים האלה, אבל זו האמת.

במשך רוב שעות היום אני לבד בחדר העבודה. זה טוב, זה טבע המלאכה. הדמויות הופכות עבורי בחלוף הזמן לאנשים חיים בעולם ממשי מאוד. אני להן מתווה דרך ואז מתבוננת בהתרחשויות, מקשיבה לשיחות, מניחה להם להיות כל העולם. יש לי מערכת יחסים עם האנשים האלה. הם נענים לי או מסרבים, הם מתעקשים, מתווכחים, דברים משתבשים. כתיבת סיפורים אינה תהליך קל והרמוני בדרך כלל.

והכל לבד. לבד לבד. זה יפהפה, תואם היטב את תפיסת האמן בחברה המערבית: מיוסר, בועט, בודד. טהור לגמרי. אבל אני לא כזו. שום דבר בחיי אינו טהור. אני אוהבת להיות לבד, אבל לעתים רחוקות גוזרת על עצמי בדידות מרצון. אז אני מפרה את קוד השתיקה ומספרת רעיונות.

המדרגות בדירה בפריז
גם אם ארד כל הדרך למטה, אין עם מי לדבר.

אבל לא לאנשים רבים.

יואב תמיד ראשון. לעיתים קרובות עוד לפני שהוא מתעורר, על כוס קפה, כשאני כבר אחרי שלוש שעות כתיבה ומדברת מהר מדי, ובכל זאת הוא סבלני, קשוב ומנוסה להפליא. כשהתחלתי לכתוב ולשתף אותו בתהליכים, זה היה רע מאוד. כמעט כל שיחה כזו היתה מגיעה לכדי ריב. התגובות שלו הקשו עלי, הרגשתי שהוא ביקורתי מדי. הוא אמר שאני לא מקשיבה, שלעיתים קרובות אני לא מבינה למה הוא מתכוון. ברבות השנים ואחרי הרבה מאוד תרגול, שנינו למדנו איך לדבר על רעיונות במהלך העבודה.

יואב מקשיב היטב, ואני מרגישה שהוא מתעניין באמת ובתמים בעבודה שלי. הוא שואל הרבה מאוד שאלות, מציע הצעות מעטות, פוסק לעיתים נדירות. הוא מקדיש מחשבה לניסוח ומקפיד לוודא שכוונותיו ברורות לי. הוא בן שיח מושלם. אבל הוא רק אדם אחד עם נקודת השקפה אחת, ויש גם גבול כמה אני יכולה לאכול לו את הראש. תהליך עבודה על כתב יד נמשך כמה שנים ובדרך יש הרבה מאוד שאלות, אז מצאתי לי עוד כמה בני שיח.

 

ואלה הם:

  • אחת היא מורתי, לה אני מספרת רק מעט והיא אומרת בתגובה רק מילה או משפט, ובשבילם תמיד כדאי.
  • אחד הוא אחי הכותב, שמבין כתיבה וסיפורים טוב מכל אדם אחר שהכרתי וחושף באבחת משפט את ליבת הסיפור.
  • אחד הוא אחי איש הרוח, שרוצה לדעת למה. למה האנשים האלה. למה הסיפור הזה. למה הכאב הזה דווקא.
  • אחת היא אמנית-צלמת שלימדה אותי להתבונן באמנות, לחקור את כוונותיה, לדרוש ממנה יותר. גם מהאמנות שלי.
  • אחרת היא ציירת-סופרת-פילוסופית והיא שואלת שאלות מפתיעות ומשונות, מעמידה את הסיפור על ראשו.
  • שתיים הן שותפותיי לקבוצת כתיבה. הן מכירות את הסיפור מראשיתו ויחד אנחנו בוחנות דקויות של דמויות וסצנות.
  • אחר הוא תסריטאי, והוא גורר אותי למצולות האפלים של הדמויות והסיפור, למקומות שמהם אני מבקשת לחמוק.

וכמובן, הילדים שלי. ראשית, משום שאנחנו משפחה, ואנחנו משתפים בכל דבר בחיינו. אבל גם כדי לשמוע את דעתם. הם סקרנים, שונים מאוד זה מזה, ובזכות פער הדורות יש להם נקודת השקפה אחרת כמעט על כל דבר. פער הדורות הוא בן ברית נפלא ליוצרים. עם זאת, לא תמיד מתחשק להם להקשיב או לעזור, ואני משתדלת לזכור שזכותם, ולא להיעלב. לרוב זה מצליח.

 

כמעט אף פעם לא, אבל לפעמים, נמלט משהו בשיחה מקרית לאדם אחר. כשהשיחה טובה, אני שמחה, אפילו אסירת תודה. כשלא, אני מרגישה חשופה, נתונה בסכנה איומה. זה קורה כשהתגובה גסה, טפשית או אדישה, כשאני מרגישה שטעיתי כשסיפרתי. לא כי יגנבו לי, נדיר מאוד שגונבים רעיונות. אני בסכנה כי משהו רך מאוד משלי מונח עכשיו חשוף במקום הלא נכון. ובכל זאת, זה קורה, וזה יקרה שוב. מדי פעם אני אקח סיכון ואספר לזר.

אבל לרוב הרעיונות נמסרים רק במרחב הקטן של נבחרים אהובים. לא תמיד אני מקבלת את דעתם או את הרעיונות שלהם, אבל אני בוטחת בהם וזקוקה לחברתם. אנחנו מדברים על העבודה, על החיים, על הילדים, על החופשה והבחירות והמבצעים בסופר – וגם על הכתיבה. כי הכתיבה היא החיים. אם לא מדברים על החיים, נשארים לגמרי לבד.

 

*

כל המילים הרבות האלה מתייחסות רק לכתיבת נובלה או רומן. סיפורים קצרים הם טיפות של בדידות נבחרת. אני כותבת קצרים לעיתים רחוקות. כשמגיע רעיון כזה אני נותרת איתו לגמרי לגמרי לבד, בחלל דומם, בתהליך זך וטהור, נפלא באופן אחר לגמרי. אולי פעם אכתוב גם על זה, אולי לא.

תגובות

roni

Write a Reply or Comment