0

שעת הדמיון של הפתאיה

מדי פעם יוצא לי לספר למישהו שאני מתחילה לכתוב בארבע בבוקר. התגובה היא לרוב תערובת תיאטרלית של התפעלות וזעזוע. העיניים נפערות. הפה נפשק. "אבל למה?!"
יש לי רשימה של הסברים, כולם נכוחים, מתועדים, בדוקים. אני מסבירה שוב ושוב שזו לא חריצות אלא נטייה טבעית, שיש אנשים שכותבים בלילה, יש בבוקר, יש בכל שעה. וכל השעות טובות. פשוט, ככה אני. אנשים נדים בראשם. "בטח היית יכולה לעבוד גם בשעה אחרת, אם רק היית מנסה להתרגל… לא?"

התשובה היא לא. ואני אסביר. זה קקטוס הפתאיה הצמוד לחדר העבודה שלי, צילמתי אותו הבוקר שלוש פעמים:
בארבע בבוקר (עם פלאש, כי היה עדיין חושך).
בשבע שוב.
ובעשר וחצי שוב.

זה כל מה שיש להגיד על העניין: הפרחים של הפתאיה הם אחיי. בדיוק כמוהם גם הדמיון שלי, החשיבה, היכולות, הערנות. פורחים בלילה, פעם אחת, ודי.

בארבע בבוקר הכל קורה. רק אז. בכל יום שבו אני לא מגיעה לחדר העבודה בארבע בבוקר אני מפסידה את הפריחה. בשעת צהריים מאוחרת הפרח מאפיל, מתקפל אל עצמו. בחצות נושרת בננה שחורה על האדמה. הרגע אבד לעד.

ועל כן, ידידיי, גם מחר אני אהיה פה בארבע בבוקר.

2 תגובות

  • Reply
    רבקה קופלר
    יוני 30, 2020 at 2:56 pm

    אותי שכנעת! עכשיו צריכה לשתול פתאיה…

  • Reply
    קרן שמש מאוחרת
    יוני 30, 2020 at 8:02 pm

    נהדר! ובכלל, מישהי צריכה לדאוג שהבוקר באמת יגיע…. עלי והשכימי!!-))

  • להגיב על קרן שמש מאוחרת לבטל תגובה

    שינוי גודל גופנים