בית מלאכה בלה

בית מלאכה לכתיבה מוגדר בספריות כספר עיון או ספר הדרכה. אבל בעיני הוא לא בדיוק זה, ולא ממש זה. עבורי הספר הזה הוא הצעת חברות לכותבים באשר הם. הוא ללא ספק החבר שאני עצמי נזקקתי לו בתחילת דרכי ככותבת.

מאז שהתחלתי לכתוב אני קוראת ספרים על הכתיבה. למדתי מהם המון. מענייני דמויות ועלילות עד למבנה, שפה ולשון; התמודדות עם רעיונות; חשיבה על אספקטים מוסריים של הכתיבה – המון דברים. ולאורך הדרך מדי פעם שאלו אותי למה אני לא כותבת ספר כזה בעצמי.
התשובה היתה פשוטה. הרגשתי שעדיין אין לי משהו משלי להגיד. משהו שלא מצאתי כבר בכל ספרי הכתיבה הקודמים שקראתי.

אבל לאט לאט הספר שאני צריכה לכתוב הלך ונחשף בפניי. זה קרה סביב מפגשי סדנאות הכתיבה שאני מנחה בעשור האחרון, לפני המפגשים, אחריהם, בין לבין. תלמידים שאלו אותי שאלות שלא עסקו בעלילה, תכנון או דמויות. הם רצו לדעת למה הם לא מצליחים לכתוב, ואיך אני כן. החיוך העייף שלי לא הספיק, והם לא תמיד האמינו לי שגם לי היה קשה, וקשה עדיין.

במהלך השיעורים לא דיברנו על זה הרבה. במהלך השיעורים למדנו, יש כל כך הרבה מה לומר על הכתיבה, ותרגלנו המון. זה מה שעושים בשיעורים. אבל בכל פעם ששאלו אותי שאלה, כתבתי משהו. אסופה של קטעים קצרים שהלכו והצטברו, וחשבתי לאגד אותם לחוברת שאחלק לתלמידים.

כשסיימתי גיליתי שיש לי חמישים אלף מילים. ספר. וידעתי שהוא יכול לעזור גם לאנשים שלא למדו אצלי.

במשך חודשים ארוכים עבדנו עליו, העורכת הנהדרת עלמה כהן-ורדי ואני. לאט לאט נוצר תחת ידינו מהלך מאורגן ושיטתי שבבסיסו, אני מקווה, מצויה חמלה גדולה והבנה למורכבות שכרוכה בכתיבה, והקושי לשלב אותה בחיי היום יום.

בית מלאכה לכתיבה יצא לאור בשנת 2020, רגע לפני הסגר הגדול, ובכל זאת מצא את דרכו אל הקוראים, ומתוך התגובות גיליתי שהוא אכן היה לחבר קרוב לכותבים רבים. אושר גדול.

שרי שביט, שוברים שורה:
אני חייבת להגיד בנימה אישית שמאוד נהניתי לקרוא את הספר, והוא רענן לי והוציא ממני את כל הציניות היומרנית שבה אחזתי בו בהתחלה.
עוד מדריך לכתיבה? לא. יש בו משהו חדש, מרענן ונוגע ללב.

מאירה ברנע גולדברג, מלאבס:
ספר חובה לכל מי שרוצה לכתוב ולכל מי שכבר כותב, וגם לכל מי שרוצה להבין את נפש הכותבים.
אני סופרת בעצמי, רציתי לקרוא את הספר הזה בעיקר כדי לדעת אם להמליץ עליו לתלמידים שלומדים בסדנאות הכתיבה שלי, ומצאתי את עצמי קוראת בו בשקיקה, לומדת ומסמנת עם מרקר צהוב משפטים חשובים.

שרית פליין, אוצר מילים:
"הספר הזה הוא תומך הכתיבה הטוב ביותר שיכולתי לבקש לעצמי."

יסמין אלעד:
"ישיר, כנה ומהנה, נקרא בנשימה אחת… מתאים לכל מי שמתעניין ומתחבט בספרות ובכתיבה בכלל."

מור אסאל:
רוני גלבפיש מכירה את כל הניואנסים הדקים של חיי כתיבה, והיא מספרת אותם יפה להפליא, בכנות בלתי מתפשרת,

נמרוד רפפורט (בקבוצת ספרים?):
ברובד העמוק יותר שלו, זה ספר על התמודדות עם עצמך. על הקושי האנושי לרתום ולהתחייב למשימה, ולהוציא אותה לפועל. ולא רק כתיבה. אולי כתיבה זה הנושא המוצהר פה, אבל התובנות שבספר הקטן והנפלא הזה לא יביישו ספרות פסיכולוגית רבת מלל ומחקרים אמפיריים. 

לי עברון:
ספר נפלא על כתיבה, זאת אומרת על כל דבר, זאת אומרת על החיים. מתי דמעתם לאחרונה מספר עיון?

מייקי דגן, הארץ:
"בית מלאכה לכתיבה" הוא מדריך יסודי ומאתגר, שמדגים בגופו את המסירות הנדרשת למלאכת הכתיבה. הוא ההיפך הגמור מספרי הנוסחה לכתיבת תסריט, ששוברים את מבנה הסיפור לחלקים קבועים באורכם, נקודות מפנה וכדומה. הספר מדגיש דווקא את האינדיבידואליות שבתהליך הכתיבה ואינו מנסה לייפות את המציאות ולברוח מהקשיים האינהרנטיים במלאכה זו.

מיטל שרון, שנה אחת בניס:
לקרוא את "בית מלאכה לכתיבה" היה כמו לפתוח את החלון, לראות שאני לא לבד, ושכל האנשים ברחוב יזמינו אותי להלך איתם.

אורית עריף:
הספר הזה פונה ומדבר בגובה העיניים, בקול חף מביקורתיות, אל כל מי שרוצה לכתוב אבל לא מצליחה להתניע, מתלבט כרוני, דחיינית אולימפית ומתבחבש אובססיבי. או במילים אחרות: אל רובנו.

תמרה אבנר:
בטח עשיתי איזה מעשה טוב אם נפל עלי, כמו מן מהשמים לתועה במדבר הכתיבה, הספר הנפלא הזה.
לכל הכותבים המיוסרים, העצלנים, המיואשים, המקנאים, השבריריים, אכולי הספקות, חסרי המשמעת, כותבי אשמורת הבוקר וינשופי הלילה – מוגש על מגש מדריך הכתיבה האולטימטיבי. הכתיבה של רוני גלבפיש חכמה, קולחת, מקצועית, פרקטית, והעיקר – גדושה במנות נדיבות של אמפתיה. אין ספק, היא היתה שם, בבור האפל והמצמית שהמוזות מדירות את רגליהן ממנו, וחזרה כדי לספר על זה.
דפנטלי עמוד האש ועמוד הענן התורנים שלי ל 40 הימים הקרובים.

מירב לוי:
יש שם כנות. ויש שם אומץ. ויש שם סיפורים אישיים על דרך ותהליך. ויש שם פשוט מה ללמוד ומה לקחת לכם עצמכם.
ואישית היה לי תענוג מיוחד לקרוא קטעים שהוזכר בהם "התלמידים שלי" ולדעת שגם אני זכיתי. איזו זכות.

סופי טני, הבל הבלים:
אמנם הספר נקרא בית מלאכה לכתיבה, אבל אין לי ספק שמה שנאמר בו תקף ורלוונטי לכל תחומי היצירה. כל עוד יש לנו משהו לספר לעולם, המדיום לא משנה. התמיכה ברגעים המאתגרים היא אותה תמיכה, וגם את העצות היותר קונקרטיות שלה אפשר לתרגם לתחומי היצירה האחרים.
לסיכום – הספר מומלץ מאוד, לכותבת ולצייר ולכל מי שמרגיש שהוא נאבק בשדי היצירה שלו לבד. אתם לא לבד. יש בספר חמלה לכולם, על אחת כמה וכמה במצב הנוכחי.

קרן דותן, ישראל היום:
הספר כתוב ברגישות ובפתיחות כאלה שעושים אותו לספר קריאה נוגע ללב בפני עצמו.

חיותה דויטש:
נהניתי כל כך לקרוא בשבת את 'בית מלאכה לכתיבה' של רוני גלבפיש. קראתי בשטף ובחטף, בכורסה האדומה שלי. נהניתי לא רק בגלל העצות הטובות, ולא רק בגלל שמזמן לא קראתי ספר כה ידידותי ומרגיע, אלא בעיקר שהספר היה לחיצת יד חמה, וגם הצצה לחייה של ידידה, חברה-ספרותית, שותפה באותה כת-כותבים עולצת או מיוסרת (תלוי בשעה) שפוגשים פה בפייסבוק. 

טובה קראוזה:
בניגוד לגישות אחרות בהן רודים במי שרוצה לכתוב או גורמים לו לרגשות אשם או מכתיבים לו רק דרך אחת אפשרית,
באה רוני ואומרת – אין דרך אחת, יש את הדרך *שלך*, ומה שתספיקי זה בסדר, יש ימים קשים אבל יבואו ימים קלים יותר, העיקר פשוט לכתוב. ולהתאמן עוד ועוד, כי כישרון לא מספיק, חשוב לעשות.
הספר מעניק זריקת מוטיבציה לכתיבה.
ספר משמח ומקסים לכל מי שאוהב לכתוב.

עינת לביאד מינפק:
באה רוני ולקחה את כל הסעיפים ברשימת ה "למה את לא יכולה, הגיע הזמן לוותר" שלי וריסקה אותם אחד אחד לרסיסים.
היא ארזה הכל בכתיבה ישירה, מודעת וכובשת מנוקדת בהרבה הומור, הוסיפה טיפים, טריקים ותרגילים מעשיים ופתאום, אחרי תקופת קורונה יבשה ונטולת מלים, התחלתי להרגיש שוב בקצות האצבעות שלי דגדוגים.

אורנה ברויר (בקבוצת מועדון קריאה לאוהבי ספרים):

אהבתי את הקול האותנטי בספר, את הסיפורים הגלויים על מה עבד (או לא עבד) בשביל הסופרת עצמה ואת ההתייחסות הביקורתית (לחיוב או לשלילה, אך תמיד בהוגנות ובשנינות) כלפי עצמה וכלפי דרכם של אחרים שצוטטו. קראתי בתדהמה משפטים אשר הביעו בצורה כל כך מדויקת את תחושותיי שלי, כמישהי שספרים תמיד היוו חלק כה מרכזי בעולמה, כדוגמת: "נזכרתי בתחושה נשכחת מילדותי. בכל פעם שהגעתי לספרייה חדשה הייתי ניצבת רגע אחד בפתח, בוהה במאות ואלפי הספרים שכיסו את המדפים, ומבינה בצער עמוק שלא אצליח לקרוא את כולם". ויותר מכל, אהבתי את הרוח החיובית, המעודדת את כל מי שהעניין בוער בו, לקחת את כלי הכתיבה שלו – בין אם זה עיפרון, עט או מקלדת, מה שנכון עבורו – ולהגשים את משאת הלב הזו של הכתיבה, ללא פחד ובתנאים שלו.
ספר יפהפה, שימושי וחשוב.

נבט טחנאי:
הספר הזה יזכיר לך מה כיף בכתיבה, מה גרם לך להרים את העט או העיפרון או המקלדת ולכתוב סיפור משלך בפעם הראשונה, את החדווה שבגילוי מחודש של הנרטיב הפנימי שלך ושל עצמך.

רינת שניידובר:
״בית מלאכה לכתיבה״ הוא מדריך הכתיבה הראשון שקראתי בחיי, בעקבות הסיפור היפהפה ״מגפה:אהבה״ שקראתי בקובץ ״מאה מטר״ (גילוי נאות: גם הסיפור שלי ״סקס לא יהיה פה״ מופיע בו). תמיד חששתי שמדריכים מהסוג הזה ילחיצו אותי, שיתחוור לי שאני כותבת לא נכון, או לא מספיק, או שאין בי די.אן.איי של סופרת אמיתית. אבל ״בית מלאכה לכתיבה״ אינו כזה כלל. זהו ספר קולח וסוחף, במידה רבה בזכות הסיפורים האישיים שהיא שוזרת בו – סיפורים שהם עצמם מורים מצוינים לכתיבה -, ושפורש בפני הקוראת, מתוך ניסיונה האישי של גלבפיש כסופרת ומורה לכתיבה, מתוך ההצלחות והכישלונות שלה, מגוון רחב מאוד של אפשרויות עבודה וקיום עבור כותבות וכותבים. אין אצלה שיטות נכונות ולא נכונות, אין לוחות זמנים שצריך לעמוד בהם, או שעות שעדיפות על שעות אחרות. מתוך הבנה עמוקה שלכל כותב וכותבת יש נסיבות חיים ואופי שונים, היא מעודדת אותנו לכתוב מתוך ובתוך אותן נסיבות, להמיר את רגשות הנחיתות והאשם שמייצר הקושי לכתוב בגישה פרגמטית ומכילה ובעצות חכמות ויצירתיות. אז אם בוער בכן הצורך לכתוב ותהיתן איך להתחיל, זה הספר
בשבילכן, חברות.

אלמוג כהן (בקבוצת ספרים?):
בית מלאכה לכתיבה התגלה כמדריך הטרמפיסט לגלקסיה של ספרי הכתיבה.
הוא מצחיק ושנון, אנשים נעצו בי מבטים הבוקר באוטובוס כשהתגלגלתי מצחוק מכמה תיאורים שיש בו.

עדי דקל:
זהו ספר המציע פתרונות גם לכותבים מתחילים וגם למתקדמים יותר. זהו לחלוטין ספר לעבודה.

שרית חיים:
בית מלאכה לכתיבה״ והוא מומלץ בחום רב לכל מי שעוסק בכתיבה או רוצה להתעסק בכתיבה. לא תמצאו שם הסברים על איך בונים עלילה, מה ההבדל בין דמות שטוחה לעגולה וכו׳ וכו׳. כן תמצאו שם צפירת הרגעה לאומית ובינ״ל בשביל כל אלה שחושבים שכתיבה היא לא בשבילם או שמרגישים שהם לא מקדישים מספיק זמן לכתיבה. תגלו שאתם לא לבד, והכי חשוב, הספר הזה ייתן לכם השראה להתחיל לכתוב. בדיוק כפי שקרה לי הבוקר כשחזרתי לקום בשעה 4 כדי לכתוב.

שלומית אשר:
אם גם אתם יוצרים, עם דגש על סופרים ואנשי מילים, תקראו את הספר. ובקריאה שנייה תקראו עם מרקר שמדגיש דברים חשובים, ועט כדי לכתוב לכם הערות אישיות בצד. כי צריך.