אם תרצי

היא דקיקה ממש. טיפ טיפה כפופה, הייתם חושבים שרק נתפס לה הגב. היא נראית כמו אשה בת שבעים שנראית לפחות עשר שנים פחות.

היא מקבלת בברכה את האורחים. הם באים אחת לשנה, ציפורים נודדות. הסלון שלה הופך להיות יקום לעצמו. הם גודשים בפטפוטיהם העולצים את החדר המרוהט בכבדות, מלא ביצירות אמנות של זריצקי וקדישמן ואפילו אריכא אחד, אוריגינל שנתן אחד הלקוחות לבעלה כשניצח עבורו תיק מסובך מול מס ההכנסה. היא תמיד חשדה שהאריכא הזה הוא ניסיון לרמות את מס ההכנסה, אבל בעלה ביטל את האפשרות מכל וכל.

כשהאורח המכובד מגיע, הצעירים מתיישבים ועוטים על פניהם הבעה קשובה ומלאה כבוד. היא מתבוננת בהם ויכולה לראות ממש את החישובים הקטנים בראשים הקטנים, כמה חשובים הם בעיני עצמם. מתוקים כאלה, היא חושבת. מטומטמים.

האיש החשוב נושא את דבריו. היא יכולה לנחש בקלות אילו משפטים כבר שייף באלף שיחות קודמות, איך האנקדוטה הזו הלכה והשתכללה בהתאם לפעימות קהליו, איך לימד את עצמו להתענוו ככה. זה עובד מצוין. הוא מדגיש כמה הוא דומה לציפורי הסלון הקטנות, והן מהנהנות בחיוך מסתורי קטן. כן, אנחנו בדיוק באותו מילייה, אתה פשוט התחלת לפנינו. עוד נגיע.

אחרי עשר דקות היא נמלטת אל המרפסת עם צלוחית קטנטונת ובה שתי עוגיות. היא שמעה את כל החשובים בעולם. פעם גם היא היתה עתידה להגיע. אומרים שאפשר בכל גיל. זהו שקר גמור, כמובן. ציפורים זקנות נושרות מן השמיים במעופן.

איש אינו מרומם עוד את רוחה. היא נוגסת בעוגייה ומתמכרת לריח הדבש של היערה. ההשראה שמורה למעופפים.

בעלה יוצא לחצר רגע אחריה, צעיר למראה, גם אם לא כמוה. את נראית נפלא הערב, הוא אומר ומתיישב. הם אוחזים ידיים. מן הסלון עולה גל של צחוק עליז.

מכל הסיפורים ששמעתי על נשים נפגעות תקיפה מינית, אחד ממשיך לרדוף אותי כבר זמן רב.

זה סיפור – אמיתי, למרבה הצער – על אשה דתייה שהותקפה בילדותה, ובמשך שנים רבות לאחר מכן, לא היה לה מושג איך קוראים למה שעשו לה.

ומאז ששמעתי את הסיפור הזה אני מסתובבת איתו – איתה – בתוך הראש. לא היתה לה דרך להתלונן, לבקש תמיכה, לדבר. לא היו לה מילים. אילמת.

הערב הייתי במפגש במת-שיח בבית הספר אמי"ת במודיעין. מנהל בית הספר, הרב איתמר חייקין ויוסי סופר יזמו את סדרת המפגשים הללו, שהחלו לפני כחודש. יואב הלך לכמה מהם וחזר מלא מחשבות ושאלות, כמו שצריך. כשנודע לו שמלכה פיוטרקובסקי תהיה הדוברת במפגש השבוע, הוא אמר לי שהגיע תורי ללכת.

ביולי התפרסמה במעריב כתבה על פיוטרקובסקי. קראתי אותה כמה וכמה פעמים. היא עדיין מקופלת בתוך הארגז הלבן של הניירות שאי אפשר לזרוק (גם האינטרנט זוכר, אבל אני לא סומכת עליו). רוח כל כך שפויה ועזת נפש עלתה מהראיון הזה, כל כך מעוררת תקווה.

הלכתי הערב. למלכה פיוטרקובסקי יש שכל חריף וחיוך נפלא. היא אשה מאמינה, תלמידה חכמה, ובכל זאת האופציה שהיא מציעה – שפורום תקנה מציע – היא עדיין מהפכנית.

כולם כבר יודעים היום מה זה פורום תקנה, בעקבות פרשת הרב מוטי אלון. גם אני הייתי מאלה שהתקשו להאמין באשמתו של הרב אלון בהתחלה. השיעורים שלו היו חוויה מרוממת נפש. אבל ישבתי וקראתי את הודעת הפורום, ולצערי חשתי שנסתתמו טענותי. התהליך שתואר היה יסודי ומעמיק, כלל הרבה מאוד פגישות עם הרב אלון, ורשימת האישים שחתמו עליו היתה מגוונת ורצינית מכדי שאפשר יהיה לנפנף אותם ב"יש לי תחושה שזה לא נכון". לא ראיתי איך הרב אריאל או הרב ליכטנשטיין או הרב שרלו יקיר נפשי יאפשרו פרסום כזה תחת שמם אלא אם הם משוכנעים מעבר לכל ספק שדברם אמת.

פיוטרקובסקי תיארה בהרחבה את הקמת פורום תקנה, את השנתיים הארוכות שבהן התקיימו דיונים – הלכתיים ברובם – על עצם קיומו ועל אופן פעולתו. המילים היו מתוך ההלכה – לא תעמוד על דם רעך, ואהבת לרעך כמוך, לשון הרע – אבל השיח היה דומה להפליא לזה ששמעתי במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

היא דיברה בעדינות, באורך רוח. ורק פעם אחת, לקראת סוף ההרצאה, הרימה קולה וחבטה כמה פעמים בדוכן, כשדיברה על מכתב הרבנים לתמיכה בקצב, על תמיכת רבנים ברב אלון מבלי לברר קודם את הסיפור עם פורום תקנה. "במקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב", זעקה. והזעקה שלה פצעה את לבי.

כל הערב חשבתי על הנערה ההיא, שלא היו לה מילים לתאר את שארע לה. חשבתי שהיא לעולם לא היתה מגיעה לפורום תקנה, או למרכז לנפגעות תקיפה מינית, או למשטרה. בשביל כל אלה צריך מילים.

ואז, ממש בסייפא של דבריה, דיברה פיוטרקובסקי גם על זה. על החשיבות העמוקה של שיח על נושא המין. החדר היה מלא בחובשי כיפות ולובשות שביסים. הרוב המכריע בקהל היה ציבור דתי. היא דיברה על הצניעות, ועל האופן שבו היא חוסמת לעתים אנשים דתיים מלשוחח על הדברים הללו עם ילדיהם. ילדים שאינם יודעים, אינם יכולים להישמר. וזה בלי לומר אף מילה על איכות מערכות היחסים העתידיות שלהן, האפופות מבוכה והסתרה. ישבתי שם וזכרתי את היום שבו הלכתי לראשונה לבית הכנסת עם יואב. ישבתי בעזרת הנשים והבטתי על הפרגוד בייאוש. לא הבנתי איך אביא ילדים עם האיש המקסים הזה, לעולם שיחנך אותם בשפה שזרה לי לחלוטין. לעולם שבו השפה שאני דוברת נחשבת נחותה ואפילו פוגענית.

בבית שגדלתי בו אמרו לנו יותר מדי. לא רק על מין, אגב. על כל דבר. אני מחבבת את רעיון הצניעות, אבל רק בשילוב עם מידתיות ושכל ישר. הערב שמעתי אישה דתיה, חובשת שביס, מורה לתלמוד והלכה, מדברת על הצורך בחינוך מיני פשוט וברור.

הדרך עוד ארוכה מאוד. הרתיעה שלי מבית הכנסת ומחיצותיו שרירה וקיימת, וכך גם הקושי שלי עם התקשורת המגומגמת בציבור הדתי בנושאי מיניות.

אבל הערב ראיתי את העתיד. כשפרופ' אליס שלוי הקימה את פלך והתחילה ללמד הלכה לנערות, היא שינתה את העולם. משם צמחו ארגוני הנשים הדתיים הפמיניסטיים, שם התחנכה גם מלכה פיוטרקובסקי. הקשבתי לה היום, ופתאום הבנתי מה פשר הקסם שהיא מהלכת עלי:

על אף שהיא מדברת על נושאים קשים, ושפתה היא השפה הקלאסית של העולם הדתי, מפרשת השבוע ועד ציטוטים מהתלמוד, אני מבינה אותה. השפה שלה פתוחה גם למי שלא גדל במרחב שלה. היא מזמינה דיאלוג, ולא מפחדת להתמודד עם טענות קשות. ההתנהלות הזו היא עוד אחד מסממני הפתיחה ההדרגתית, העמוקה, של החברה הדתית. זה תהליך איטי, אבל הוא קורה, ממש לנגד עיני.

ואם הילדה שלי תרצה, אם כך היא תבחר, בין שלל האפשרויות של העולם היא יכולה גם להיות תלמידה חכמה. וזה לא מפחיד אותי כבר.

(הערה מאוחרת. אחרי הבמה הגיע השיח. בקבוצה שהנחה יוסי סופר היו רוב הדוברים דוברות. הוזכרה הנטייה לזלזל בדברי נשים, לבטלם כלאחר יד – זה קיים גם בחברה הכללית במקומות כל כך רבים – אבל נדמה לי שבעקבות הדוברת המרכזית של הערב, הקול הנשי נשמע פתאום צלול ובהיר כל כך.)

תכניסי את הבטן.

תהדקי את הבטן פנימה.

תצמידי את הפופיק לגב.

תמשכי את הבטן פנימה! מכונסת! חזק!

הבטן שלי שומעת, ממושמעת. היא נכנסת, מתהדקת, נצמדת ונמשכת. מתכנסת כנדרש, חזק! ותוהה בינה לבינה מה היה להן, לנשים האלה שעומדות לפני הכיתה ומדברות עליה, אליה. מדוע הן רוצות כל כך שתתקשה, שתתאבן, שתטולטל אחורה ותיקשר שם כאילו היתה חפץ? עוד עשרים נשים מסביבי, ונדמה שבטניהן אף הן הומות בתהייה. הבטן שלי אינה מוצאת נחמה בחברותא הזו.

בטן. בטן מתוקה. גדולה, רפויה ורכה. הילדים אוהבים להניח עליה את ראשם כשהם רואים טלוויזיה. פעם היא היתה ביתם, והיום הם מתנמנמים עליה, ונרדמים לעיתים, מתערסלים ברכותה.

לפעמים היא מגרגרת לרגע ברעב, ואז נזכרת לפתע פתאום במורה ההיא ונמשכת בצייתנות פנימה, קשוחה ורצינית. והם נושאים את ראשם מעליה, מתבוננים בה, ובפני, ושואלים, אמא, כואבת לך הבטן?

לי, ילדי? לי היא לא כואבת כלל. היא כואבת לאנשים אחרים.

עוד בטן, ועוד בטן, ועוד בטן

על המלך והחכם, אגדה שהיתה באמת

אוהבת: שלמה ט.
מחבבת: שלמה א.
מעריצה: אף אחד!
(מעריכה: טל.)

ככה נראה הפתק שכתבתי בכיתה ז' בבי"ס תרבות בראשון לציון. אוהבת היה הכי שווה, מחבבת היה חביב, מעריצה היה מין מקום שאפשר לדחוף אליו את הבחור הנחמד מהכיתה כדי לא להעליב.

ובכל זאת, כבר אז ידעתי שאני לא מוכנה להעריץ אף אחד. והקפדתי על זה, תמיד. מוזיקאים, אמנים, סופרים, ספורטאים. הערכתי, לפעמים אפילו חיבבתי, אבל אני לא מעריצה.

עד שהגיע הספר שלו. ישבתי בחדר בעומר, שנתיים אחרי הפתק ההוא עם שלמה ט' ושלמה א' וטל, והרגשתי כאילו כל מילה היא טיפת דבש על לשוני, כל מילה נכתבה עבורי. רציתי לכתוב, כתבתי, ידעתי שלעולם לא אוכל לכתוב טוב כמוהו, וזה היה בסדר גמור. הוא היה חד פעמי. הייתי למעריצה שלו. המלך.

חלפו הרבה מאוד שנים, קראתי עוד ספרים רבים של המלך, והערצתי לא התפוגגה אפילו במעט.

ויום אחד הכרתי בעבודה את החכם, איש חריף ומצחיק שהפך להיות חבר ומורה דרך עבורי. הוא ליווה אותי דרך ארוכה עד שגיליתי שהוא חברו הטוב של המלך. במשך זמן מה נאבקתי בבלבול. רציתי להיות חברה שלו רק בגללו. לא בגלל המלך. זה נמשך זמן מה, זה היה קשה, וזה עבר. החכם היה לאחד מחברי הטובים.

אבל החכם היה גם טוב לב, ולקח את ספרי הראשון אל המלך. אז פגשתי אותו לראשונה וגיליתי לתדהמתי שהמלך הוא איש קשוב ונדיב, ושטיפות הדבש שניגרו על לשוני בנעוריי נבעו ממעיין עמוק ומתוק.

בקיץ

חלפו קצת פחות שנים, והקיץ האחרון הגיע, ואיתו המאבק. בקיץ הזה פגשתי סופרים רבים שאני מעריכה ומכבדת. גם אותו הזמנתי לבוא אל השדרה, להקריא לילדים מספריו.

במשך מספר ימים דיברנו שוב ושוב בטלפון. אני זוכרת את התאריך והשעה המדויקים באותו יום שישי בצהריים. הטלפון צלצל, ועל הצג הופיע שמו. המלך. דיברתי איתו, מכנסיי מקופלים עד הברכיים ורגליי טובלות במים הקרים של הספונג'ה, והייתי המאושרת באדם.

כשאמר מתי הוא יכול לבוא לא הופתעתי. מי שמאמין אינו מופתע. הוא בא אל השדרה ביום הולדתי.

ובאותו רגע גמרתי בדעתי: הפעם אקסים אותו. אשתמש בכל החום, המתיקות, הנדיבות, החכמה והעומק שאוכל לגייס. בסוף המפגש הזה, הוא יציע לי חברות נצח. לא תהיה לו שום ברירה אחרת.

יום ההולדת שלי היה מושלם. הוא היה שוב מעיין מים חיים, והפעם היה גם ידידותי ומשעשע. היינו בין חברים, אנשים טובים שבאו לתרום מזמנם ומכשרונם. השיחה קלחה והכל היה נעים כל כך.

הכל – מלבדי. אני הייתי בול עץ מגושם. בדיחות איומות, מאמץ יתר, אי נוחות קיצונית. איש לא היה יכול להיקסם ממני ביום ההוא.

אחרי כמה ימים שוחחנו שוב בטלפון. הפעם לא התאמצתי. אמרתי לו. אמרתי את קסמיו בפניו, את צערי בפרידה ממנו. אמרתי לו בפשטות כמה הייתי רוצה להיות חברה שלו.

המלך היה שוב רב חסד. בנימה עדינה, שלא מעט חמלה נשזרה בה, הוא אמר לי שאין לו זמן. אם היה לו, היה ישן עוד. שאם הוא רוצה לכתוב, הוא חייב לפנות זמן רב לכתיבה.

(בין השורות היה פער הגילאים בינינו, כשרונו העצום, חוסר חשיבותי – ובול עץ.)

לא חשבתי שמטרוניתא מקשישה כמוני עוד יכולה לחוש שברון לב ילדותי כזה. צער עמוק נפל עלי. היתה לי הזדמנות של פעם בחיים, ואני החמצתי אותה. התחלתי איתו, ונדחיתי.

אחרי כמה ימים הבחין החכם שמשהו לא בסדר איתי. הוא שאל, ואני סיפרתי בכאב על אובדן החלום.

(בין השורות היתה קנאתי העצומה על חברותו רבת השנים עם המלך.)

החכם התגלה שוב כחבר טוב ורב חסד. הוא מצא את המילים המדויקות להבהיר לי שאולי יש עוד הרבה מאוד סיבות לדחייה שספגתי, אבל יש אמת בטענת הזמן האיומה. הוא מקדיש את כל עיתותיו לכתיבה, אמר לי. הוא לא שיקר לך, ולא הגזים.

אמרתי לו שזה לא מנחם אותי. זה באמת לא ניחם אותי. התאבלתי.

ואז קרה משהו משונה.

לאט לאט, לאורך ימים ושבועות, חלחלה אלי דמותו של המלך המסור לכתיבתו. זה שמסיט מעל דרכו בעדינות נחושה את מה שעלול להפריע, ומקדיש כל רגע אפשרי לעשייה עצמה. לאט לאט חלחלה האפשרות ללמוד מהמלך, נשוא הערצתי רבת השנים, שיעור קטן ומדויק.

בראש השנה זה התחיל. נפרדתי מהרשתות החברתיות, ניתקתי שוב את המחשב מהרשת, והלכתי לכתוב. התנצלתי בפני חבריי האהובים. כך זה יהיה לעת עתה. עד סוף הספר, אמרתי. אני צריכה להקדיש לכתיבה את עיתותי כולן.

היום

בארבע בבוקר אני חומקת בשקט מהקומה העליונה ומכינה לי קפה. אני יוצאת אל המחסן הטחוב והאפלולי, מניחה את הקפה, וכותבת. זה קורה עוד לפני שאני מתעוררת. כך כל יום, בוקר בוקר, שבועות ארוכים. כששואלים אותי מתי אפשר להפגש, אני אומרת שאחרי הספר. החברים שלי שמחים בשבילי. הם מעודדים אותי ברוחב לב. התברכתי בחברים טובים במיוחד.

הערב פגשתי את המלך, עם עוד כמה עשרות אנשים. הוא דיבר על חיי הכתיבה שלו. היה בשיחה הזו יופי. למדתי ממנו, כתמיד, שיעורים בעלי ערך. כששוחחנו, בסוף המפגש, הייתי שלווה ואסירת תודה. בול העץ נותר אי שם בשדרה. אני כותבת, ושמחתי פשוטה וגלויה מאוד לעין.

הוא חתם לי על ספרו, ומסר ד"ש לחכם, למרות שהוא פוגש אותו יותר ממני. הבטחתי למסור. כשיצאתי מהמפגש התבוננתי בהקדשה. "בחיבה רבה", הוא כתב.

ורק בדרך הביתה נזכרתי: חיבה היה תמיד שווה יותר מהערצה.

(גם אני מחבבת אותו. חיבה רבה.)

לשמעון החכם, באהבה רבה.

חלל הכניסה אפלולי, ורק מעט אור מצליח לחדור מבעד לזגוגית המחוסמת הסמוכה לדלת. אני מגששת את דרכי פנימה במסדרון המוכר.

"שבי!" היא קוראת מתוך חדר השינה. "אני בדיוק באמצע המשפט."

אני צוחקת, ושומעת אותה צוחקת אלי בתשובה. כמעט שלושים שנה אני באה אליה, ובכל פעם היא בדיוק באמצע המשפט.

אחרי דקות ספורות היא יוצאת אל הסלון. השיער שלה לבן כל כך שמתחשק להניח עליו את הראש ולישון, והעיניים הכחולות מבהיקות שוב, אחרי שהורידו את הקטרקט. תמיד אני צריכה להזכיר לה לטפל בעצמה, רק בקטרקט היא טיפלה במהירות.

"זה כי לא יכולתי לכתוב ולקרוא," הסבירה כשהבעתי התפעלות.

אנחנו מתחבקות.

"איזה אמצע זה היה?" אני שואלת.

"האמצע הטוב!" היא מחייכת, והולכת לעשות לי קפה.

יש שני סוגי אמצע. האמצע הנחמד הוא בספר שהיא קוראת. האמצע הטוב הוא בספר שהיא כותבת.

היא כותבת מאז שאני מכירה אותה. מעולם לא הכרתי מישהי מסורה כל כך לכתיבה. שלוש שעות, כל יום, שלושים שנה. היא לא לוקחת שום הפסקות בכלל. לא שישי, לא שבת, לא חג.

פעם סיפרה לי שהיא חולה ואני באתי לבקר עם מרק עוף. מצאתי אותה יושבת מול שולחן העבודה שלה, בחדר השינה, וכותבת.

"תיכנסי כבר למיטה," כעסתי. "מותר לך לנוח ליום אחד."

היא נעצה בי את המבט הצלול הזה ואמרה, "אבל לא ככה מחלימים. אם כותבים מחלימים."

שלושים שנה. שלושה עשר רומנים, חמישה קובצי סיפורים קצרים.

היא מעולם לא הגישה אותם להוצאות ספרים. מעולם לא שלחה סיפור לכתב עת. שני סיפורים פורסמו בעלון הקיבוץ, אבל זה היה לפני המון שנים.

"זה היה לא נעים," היא סיפרה לי, מזמן מזמן, כשעוד העזתי לשאול. "לאנשים היה מה להגיד. הם שאלו שאלות. לא נהניתי מזה בכלל."

אבל לכתוב היא אוהבת. יש לה שלוש קוראות: הבת שלה, חברה בת גילה (84, זה לא צחוק) ואני. שלושתינו, המועדון הסודי שלה, חושבות עליה דברים טובים מאוד.

הטקס קבוע למדי. היא מתקשרת ואומרת, "יש לי משהו להראות לך." יותר מזה אינה מוכנה לומר. אני מנסה לחקור אותה בכל פעם מחדש. רומן? אוסף סיפורים? פעם אחת היה קובץ שירים, אבל זה נפסק. היא אמרה שנגמר לה האוויר מהר מדי.

היא לא מוכנה לענות. "תבואי ותראי."

כשאני באה המחברות מחכות לי על השולחן. אני תמיד השנייה, אחרי הבת שלה, מלבד השנתיים ההן שבהן הבת גרה באירופה ועברתי לראש הרשימה. זה היה נעים.

היא מעמיסה עלי ערימה של מחברות. הן תמיד מהסוג הזול והפשוט ביותר: עטיפה חומה עם מקום לכתוב שם, כיתה, בי"ס. על כל מחברת יש מספר, וצריך פשוט לקרוא לפי הסדר. הביקורים האלה קצרים. היא באמצע המשפט (הנחמד, היא הרגע גמרה לכתוב ספר, היא כותבת קצת פחות) ואני רק רוצה לטוס ישר הביתה ולקרוא.

אף פעם לא הצלחתי להגיע הביתה. אני יוצאת מהבית שלה וקוראת מחברת אחת ממש שם, בשביל העפר ליד ביתה, מול הבריכה. את הבאה אני קוראת תמיד בצומת לפני הכניסה לקריית גת, במסעדה המשונה, על כוס קפה. השלישית במסמיה. הרביעית ביער קנדה. בין מחברת למחברת אני נוסעת וחושבת איך היא עשתה את זה שוב, איך היא כתבה את זה נקי ופשוט ומדויק, ואיך לכל הרוחות אני משכנעת אותה הפעם להוציא את הספר לאור.

אחרי שיצא הספר שלי ניסיתי לתאר לה כל רגע מתוק, כל מכתב נפלא שקיבלתי מקורא, כל תגובה מחממת לב, כל ביקורת נעימה. היא הקשיבה לי בחיוך. היא שמחה בשבילי. ואז היא שאלה, "זה כיף כמו לכתוב?"

נאלצתי להודות שלא.

"אז בשביל מה אני צריכה את זה?"

"כדי שעוד אנשים יוכלו לקרוא!" אמרתי. "ואולי לא בשבילך בכלל. בשבילם. כי את כותבת כל כך נפלאה. את יכולה לגעת באנשים."

היא נופפה בידה. "אזוי," היא אמרה לי. "יש מספיק ספרים בעולם. יש לי אותך, את רעות ואת ורה. זה מספיק לי לגמרי."

אז אני קוראת. הספר האחרון היה לפני חצי שנה. הגיבור שלו היה כוכב הצפון. קראתי אותו במשך יומיים רצופים. 12 מחברות בכתב היד המעודן והמסודר שלה, שגדל ומתפרע כשהיא נרגשת. כשהוא הולך ומתקטן אני יודעת שכואב לה. אחרי ארבעה ימים החזרתי את המחברות. "ורה מחכה," אמרה אלקה. "היא יכולה למות פתאום."

הושטתי לה את המחברות, והייתי נחושה. "הפעם את חייבת לתת לי לקחת אותן להוצאה."

"תיכנסי," היא אמרה. "שבי, אני באמצע המשפט."

לא חיכיתי לסוף המשפט. כעסתי נורא. נמאס לי. כמה ספרים רעים יוצאים, ודווקא היא, הנפלאה, אורזת את המחברות ודוחפת לבוידעם. אז שאלתי אותה איך זה שתמיד היא באמצע המשפט. למה אף פעם לא בהתחלה או בסוף. למה היא לא מזכירה את הפרק (בספרים שלה אין פרקים. אני צריכה לזכור: מחברת מספר 7, שני עמודים אחרי האמצע) או את העמוד.

"אמצע המשפט זה המקום הכי טוב," היא אמרה. "בהתחלה יש כל כך הרבה ציפייה, זה קשה לנשום. בסוף יש תמיד אכזבה. אם המשפט הוא מחורבן, אכזבה. אם הוא מצוין, גם אכזבה. כי נגמר כבר. באמצע המשפט, שם קורה כל מה שטוב."

היום היא התקשרה. היא אמרה שיש לה משהו להראות לי. שאבוא. קשה לנשום.