חדר העבודה מלא צללים. יש להם שמות רבים: קולות שליליים. ביקורת עצמית. פחד מכשלון. חרדת ביצוע. פרפקציוניזם. מחסום כתיבה. ההתמודדות עם הקשיים האלה היא חלק מהעבודה תמיד, אבל כשכתבתי את "בית מלאכה לכתיבה" הכל היה הרבה יותר גרוע.
הפעם הדמויות שהתייצבו בחדר העבודה שלי היו מוכרות ואמיתיות לגמרי: איש מבריק אחד, סופר של סופרים; משורר עמוק, סוער וזועם; סופרת תל אביבית נחשבת ורעילה; מבקרת ספרות כל-יודעת; מחבר רבי מכר שחיבב אותי פעם. כולם אנשים אמיתיים שפגשתי פה ושם. בשבוע הספר, בהשקות בחנויות ספרים פרטיות, בהוצאות ספרים.
הם לא דיברו, עמיתיי הכבודים. רק הקיפו את שולחן הכתיבה, אווריריים וצודקים. למה מי את בכלל, הדהדו הקירות את מחשבותיהם הצלולות. למה מי את.
הסכמתי איתם בחפץ לב. למה מי אני בכלל. שיהושע ושלו יכתבו על האמנות הנעלה, שגרוסמן וברנשטיין ילמדו את התורה, שקסטל-בלום והופמן יגלו את סודות המלאכה.
יותר מפעם אחת נכנעתי בפניהם, ברחתי. אבל משום מה חזרתי. ניסיתי שוב. התחננתי. התחנפתי. אני לא מתחזה לבת סמכא ספרותית, הסברתי. זו רק המלאכה, הבטחתי. אבל הם לא הלכו. מילאו את החדר בלעג ובוז, התישו אותי עד שכמעט שכחתי למה רציתי לכתוב את הספר הזה.
סיפרתי ליואב. אמרתי לו שאם לא אצליח להיפטר משיירת החכמים הזו, הספר לא ייכתב לעולם. הוא אמר, תזמיני מישהו אחר לחדר, מישהו שצריך ורוצה את הספר הזה. ועוד לפני שהוא השלים את המשפט כבר היה לי שם. נבט.
הכרתי את נבט טחנאי לפני כמה שנים ברשת, ואז בחיים. היא למדה אצלי כמה סדנאות. אני יודעת עליה שני דברים חשובים:
לפני הכל, היא קוראת. היא קוראת כמו מישהי שעשויה ממילים, סימני פיסוק ורווחים. כאילו בלי הקריאה תתפוגג ותיעלם.
ולמרות שלמדה ספרות באקדמיה, היא עדיין קוראת-כל – אוסטן וטולקין, קסטנר ופרנזן. קלאסיקות מרקדות עם ז'אנרים, ספרות מבוגרים עם נוער. קריאה נקייה, יחפה, סקרנית. תמיד בנכונות עצומה להסחף לתוך סיפור ולהיבלע בו כל כולה.
ואז היא מגיחה משם, רטובה מכף רגל ועד ראש, ומתנערת בהתלהבות. כשהיא לא אוהבת, היא אומרת בדיוק למה, בישירות ובפשטות ובלי חשש. וכשהיא אוהבת, היא משפריצה את אהבת הספרות והספר שלה לכל עבר, מדבקת, מלהיבה.
והיא גם כותבת. בסדנאות קראתי את הסיפורים שלה: דחוסים, סוערים, פראיים. אבל כמוני, נבט כותבת לאט ומעט. כמוני היא נאבקת בתערובת משונה של קולות פנימיים מרושעים וכבוד עצום לסופרים. אנחנו אומרות שאין לנו זמן, אין לנו השראה, אין לנו רעיונות – אבל האמת היא בישמרוב אהבה אנחנו מפחדות.
(וגם היא רצה. אולי אנחנו לא רצות בכלל. אולי אנחנו בורחות.)
הודיתי לשיירת הסופרים המכובדים על שירותם ושילחתי אותם לדרכם. הזמנתי את נבט לשבת איתי במקומם. כתבתי לה ואליה. בכל פעם שנבהלתי, שכמעט ברחתי, בכל פעם שתקף אותי איזה למה-מי-את – היא היתה שם. סקרנית. קשובה. וזה כל מה שהייתי צריכה. כשסיימתי טיוטא שלישית, שאלתי בנימוס אם היא מוכנה לקרוא את כתב היד החדש.
נבט קראה, וגם כתבה. הו הו הו, כמה היא כתבה. את הטוב, את הפחות טוב, את הרע ממש. הכל בפירוט ענייני. בשפע נדיב.
רשימה ארוכה של הערות ספציפיות, מדויקות, מנומקות, מודגמות לפרטי פרטים. קראתי את המכתב ההוא כל כך הרבה פעמים, חלקים שלמים ממנו אני זוכרת בעל פה עד עכשיו. קיבלתי את כל ההערות שלה, ובעקבותיהן העברתי את כתב היד שכתוב עמוק במשך עוד כמה חודשים. כל כך הרבה השתנה. כי ביקורת זה טוב. ביקורת זו מתנה, מהאישה הנכונה.
נבט אכן היתה הקוראת המושלמת לכתב היד הזה, ואולי לספרים בכלל. לא העזתי לשאול אם היא מתכוונת לקרוא את הספר המוגמר, הטרחתי אותה מספיק. אבל היא קראה, ושוב כתבה. כל סקירה וביקורת חשובה לי, אבל את זו קראתי בלב מפרפר. בידיעה שגם הפעם היא תגיד את כל האמת, מטוב ועד רע.
איך היה? תקראו.
אין תגובות