שוברת שורה

השבוע זכיתי להתארח בתכנית "שורים שורה" בערוץ הכנסת שמנחה שרי שביט. זו היתה הזדמנות נדירה ויקרה ללב לשוחח עם סופרת שמנחה כותבים בעצמה, ולשמוע מעט על הקריאה שלה בספר והשאלות שעלו בעקבותיה.

ואז שרי אמרה את המילה שהכי פחדתי ממנה. ממואר.

האם בית מלאכה לכתיבה הוא ממואר? קשה להכחיש שיש בו מרכיבים אישיים מאוד, סיפורים שלי, עלי. אולי אפשר לכנות אותו ממואר יצירתי. ובכל זאת, אני מוטרדת מהאפשרות הזו.

המילה ממואר מהלכת עלי אימים. למרות שאני מקפידה לחשוף הכל (אפילו דיברנו על זה במהלך הראיון), יש כנראה דברים שאני מבקשת להסתיר מהעולם, ואולי, כמעט בטוח, גם מעצמי. להגן על עצמי מפני משהו. אחרי שנים של כתיבה אני כבר יודעת שפחד מסמן צומת מסוכנת, חומר רעיל. סוד.

בינתיים אני מדחיקה את הפחד, עד שהכתיבה תכפה עלי לספר עוד משהו שהייתי מעדיפה לא לדעת. בינתיים אסתפק בשמחה בסיכום הראיון המרגש של שרי:
"רוני, אני חייבת להגיד בנימה אישית שמאוד נהניתי לקרוא את הספר שלך, והוא ככה רענן לי והוציא ממני את כל הציניות היומרנית שבה אחזתי בו בהתחלה. עוד מדריך לכתיבה? לא. יש בו משהו חדש, מרענן ונוגע ללב."

לא, שום ממואר לא כתבתי. זה רק ספר עיון. הדרכה. מדריך ידידותי לכותבים. זה הכל.