נעליים, יומן מגיפה

הבוקר אני מציירת נעליים. עוד ועוד ועוד נעליים מכל מיני סוגים. מקדימה, מהצד, מאחור. נעלי בית. נעליים עם שרוכים, על עקבים. אני מציירת נעליים. סר טעם, חסר כיוון, מוזר. אתמול היו נדנדות ושפתיים. ופנים. שלשום היו פירות ובניינים. לפני זה היו קקטוסים, עלים, ציפורים.
כמעט כל יום אני מציירת את עצמי. סלפי חסר רחמים. תמונות ישנות הופכות למשהו. לפעמים בדיו, לפעמים בעיפרון, לפעמים בעט כדורי. פעם או פעמיים בצבעי מים.
אני כמעט לא כותבת שום דבר. רק לפעמים מסביב לציורים. בעיקר כשבורח ציור של זכרון מפעם, כשהחיים עוד היו מובנים.

הנרטיב התפורר לי בין הידיים. כאילו בבת אחת כל הסיפורים נהיו בלתי אפשריים באותה המידה. כולם שקרים. כל הסופים פרומים. כל ההבטחות, שקרים. כל מילה נפלטת מרה או עקומה או הפוכה, לפעמים נושרת בכבדות לאדמה, לפעמים מסתובבת ונושכת את השפתיים שלי בדרכה. איך אפשר לדבר או לכתוב עכשיו. ואם קודם הייתי כולי עשויה מילים ועכשיו אין לי אף מילה, מי אני בכלל.
אני לא כותבת, ואני שותקת. כל היום. אף פעם לא שתקתי כל כך הרבה. אולי זה טוב.

זה לא סוף העולם, אני די בטוחה, אבל בעין הסערה נחטפה ממני אשליית השליטה היקרה כל כך. הבריאות, הכלכלה, הפוליטיקה, החברה, האמונה, הכל נטרף, מישהו למעלה עושה עוגה חדשה. אני יכולה לשחק בבניית סיפור חדש, אבל אני לא הטבחית הפעם, אני הבצק. והבצק שותק.

מדי פעם אני נשמטת מן העולם ונותרת במיטה יום או יומיים. מניחה לטלפון. השיחות בווטסאפ נערמות, מאשימות, מתוסכלות. לו יכולתי הייתי מרימה ידיים וזהו. נשארת במיטה, חדלה.

למזלי אני לא יכולה. אני לא נקודה בודדה בחלל ריק. יש אנשים סביבי, וכשאני שוקעת, גם האדמה שלהם נהיית כבדה.
השרדות = הרגלים = שגרה. לקום בבוקר. מקלחת. כמה שעות בחדר העבודה. מותר לבהות בקיר.
ספורט. אוכל. אהבה. אני נופלת, קמה, נופלת, קמה. נושמת. עד הנפילה הבאה.

בינתיים, נעליים.
אולי זה בזבוז זמן נורא, כפי שגורסים בעקשות הקולות בראש שלי. אולי לא. אולי אני לומדת שפה חדשה, אולי היא תוליד משהו אחר, אולי לא. בינתיים, עד שישובו המילים, שיהיו לפחות נעליים. ופנים. ונדנדות.