הסוד של יהושע קנז

יהושע קנז נפטר היום, ולספרות העברית אבד דבר מה גדול. על אף שגדולתו הספרותית היתה עניין ברור מזה שנים רבות, קנז היה איש נעים ונטול גינונים.
לפני כעשור יצא לי להסתופף לרגליו עם עוד כעשרים פרחי כתיבה להוטים, בדירה ישנה עם תקרה גבוהה גבוהה, בערב שהוקדש כולו לשיחה על כתיבה. קנז כבר היה אז במלוא מלואו, חכם ומצחיק ושבע קרבות ספרותיים, עליהם סיפר ביובש קל, בקסם נטול מאמץ.
בסוף המפגש הוזמנו לשאול אותו שאלות. ניכר בו ובנו שלא היה לאיש עניין רב בהן. השאלה האחרונה היתה של בחור צעיר אחד שישב בשורה הראשונה, ממש למרגלותיו.

הוא אמר, "מר קנז, נורא נורא קשה לי לכתוב. מה עושים? אתה מכיר משהו שיכול לעזור לי?"
"יהושע, אני מבקש." אמר קנז. היה לו חיוך קטן, כזה שמתחבא מתחת לאין-שפם. הוא חייך את החיוך הקטן הזה והנהן לאט, בכובד ראש, "אכן, גם לי קשה מאוד לכתוב. וכן, אני מכיר משהו שעוזר. למעשה, אני מכיר שני דברים שעוזרים."
"באמת?" האיש הצעיר כמעט התפוצץ מרוב אושר וציפייה. "מה זה?"
כל החדר רכן לפנים. המתח והתקווה גלשו מבעד לחלונות ושטפו את פלורנטין.
קנז סקר את פנינו הנשואות אליו בחיבה. "סיגריות ואלכוהול." אמר לבסוף. "סיגריות ואלכוהול עוזרים מאוד. לצערי, נגמלתי משניהם."
(באותו ערב חזרתי לעשן. לקח חודשים רבים עד שהפסקתי שוב. אני עדיין מתגעגעת, למרות שלצערי גיליתי שזה היה שקר גדול.)