מותק עלתה מקצף הגלים של ים הכאב.
איזה משפט דרמטי, אה? ובכל זאת, זו האמת. במשך ארבעים שנה היה ים של כאב ביחסים שלי עם הגוף שלי, ועליו נוצר קצף הגלים של ההחלמה, ומשם היא נולדה. יפה ושמחה ושלמה לגמרי.
מי שקרא אותי לאורך השנים, יודע. מי שלא, בקלות יכול לראות את הדרך בבלוג הישן שלי. יש שם משפטים שמעוררים בי היום רתיעה והתנגדות. הם היו תחנה בדרך, והתקדמתי הרבה מאוד מאז. אבל מעניין לי להתבונן בדרך הזו, ולראות כמה איטית והדרגתית היא היתה.
לאורך רוב הדרך התייסרתי בשנאה עצמית מכלה. לא יכולתי להאמין שיום אחד אחיה עם גופי בשלום, אבל למרבה התדהמה, זה קרה בסוף. לפעמים אני עדיין מתקשה להאמין.
לסדרת הציורים שעלתה לפה לאורך השנתיים האחרונות היה חלק משמעותי בתהליך הזה. ציירתי אותן והן ריפאו אותי.
ואז העליתי אותן לפייסבוק, ונשים אחרות אהבו אותן והבינו. רבות מהן סיפרו וכתבו לי שהן מרפאות גם אותן.
ואז הזמינו אותי להציג אותן בתערוכות. בטבעון, בזכרון יעקב, ביפו, בבנימינה, בבית דגן, ועכשיו בקצרין – ובכל מקום זה קרה שוב. השיחה סביבן מרפאת, משמחת.
תהליך ההחלמה שלי מדבק. זה פלא גדול.
ההדפסים הראשונים נוצרו לבקשת הקהל. לאורך שנה וחצי ביקשו ממני להדפיס אותן על מוצרים, ואני היססתי. ידעתי שהמעבר בין אמנות למוצרים הוא מסע בכיוון אחד.
מתערוכה לתערוכה החשש הזה הלך ודעך. גיליתי שאני מעדיפה להנכיח את הציורים האלה ביומיום מאשר להתבצר על גבעת האמנות. שיש להם תפקיד אחר בעולם. והתפקיד שלי הוא להפיץ אותן, להעביר את המסר הזה.
מותק נולדה בינואר 2024, באמצע המלחמה. זה נראה כמעט לא הגיוני, אבל מה הגיוני יותר עבור מותג ששואף לרפא ולשמח.
הנשים של מותק מביאות אור וצבע ליומיום של אלפי נשים שכבר הכניסו אותן אל ביתן. הן תלויות ליד מיטות ושידות איפור, בסלונים ובפינות עבודה. הן מחכות על מחברות שמונחות על השולחן ובארונות המטבח. והמסר שלהן שיטתי: את בסדר גמור, ממש ככה, כמו שאת. את פלא.
מותק היא השליחות שלי. לשמח ולרפא. לרפא ולשמח.
כי מי יכול עליי?
אין תגובות