השביל והארץ, והביקורת

האם השמש בתמונה הזו זורחת או שוקעת?
בטיולי הבוקר והערב ברמת הנדיב אנחנו רואים את זו גם זו, ואי אפשר לא לצלם, ואחר כך להתבונן בתמונות ולנסות לזהות את השביל, וכך גם את הכיוון.

את השביל הזה אני מכירה היטב. זו הזריחה. פחות משעה אחרי שצילמתי אותה, אתמול בבוקר, גיליתי שבעיתון הארץ התפרסמה ביקורת נהדרת שכתב מייקי דגן על בית מלאכה לכתיבה.

• 

הביקורת נפתחת כך:

"בית מלאכה לכתיבה", ספרה של רוני גלבפיש, הוא מדריך יסודי ומאתגר, שמדגים בגופו את המסירות הנדרשת למלאכת הכתיבה. הוא ההיפך הגמור מספרי הנוסחה לכתיבת תסריט, ששוברים את מבנה הסיפור לחלקים קבועים באורכם, נקודות מפנה וכדומה. הספר מדגיש דווקא את האינדיבידואליות שבתהליך הכתיבה ואינו מנסה לייפות את המציאות ולברוח מהקשיים האינהרנטיים במלאכה זו.

זה מחייב את גלבפיש גם לפוגג ככל שניתן את החשש מפני המסע הארוך של חיי הכתיבה וגם לא לעטוף את התהליך בסוכר. קושי יש. מאמץ יש. בסוף זו מלאכה, ותיאלצו פשוט לשבת ולכתוב, תוך מלחמה מתמדת בהסחות דעת, דחיינות וחרדות. לפחות תדעו שאינכם לבד — גם מארק טוויין, ריימונד צ'נדלר, סוזן זונטג ואחרים, ממש כמוכם, נדרשו ליצור הרגלי כתיבה שונים ומשונים כדי להתגבר על עצמם בדרך לתהילה. אצל צ'נדלר, למשל, הקושי להתחיל לכתוב והקושי למשמע את תהליך הכתיבה רק גברו בעקבות הצלחתו.

הביקורת המלאה כאן.

והפרק הראשון כאן.

ואם זה מה שהייתם צריכים כדי להשתכנע לקרוא את הספר הזה, שנכתב באהבה לכותבים, אפשר להזמין אותו ברגע זה ישירות מההוצאה, ולקבל עותק עד הבית:
בית מלאכה לכתיבה באתר מודן-כתר

ואפשר בעותק דיגיטלי, ולהתחיל לקרוא מיד:
גטבוקס \ עברית \ אינדיבוק

כן, אני מכירה את השביל הזה היטב. זו ללא ספק זריחה.