תראי מה זה, על הציור ששינה את חיי

כמעט כל דבר גדול בחיים קרה לי במקרה. והציור הזה הוא בהחלט דבר גדול מאוד שקרה לי. אני ציירתי אותו, ולכן לכאורה אני מחוללת הדבר, אבל למעשה, הכל היה מקרי לגמרי. הדיו השחור, הנייר, התמונה המסוימת בטלפון שלי. הכל הצטבר לרגע שבו פשוט ציירתי אותה. בקווים מהירים, בלי הרבה מחשבה.

כשסיימתי הבטתי בה, מופתעת. זו הייתי אני, הגוף שלי. את הקימורים האלה הכרתי היטב מהמראה. אבל משהו היה אחר.

היא – אני – היא, היתה יפה בעיניי.

באותה ציפורן שציירתי אותה, באותו דיו שחור, כתבתי את המילים. לא ניסחתי אותן מראש. ככה הן עלו, מהלב אל הציפורן אל הדף. לעצמי כתבתי אותן:

תראי מה זה, כל כך הרבה שנים של כעס וכאב על הגוף שלך, והוא בעצם בסדר גמור. סתם. סתם היית עצובה.

העליתי את הציור לפייסבוק כפי שהעליתי ציורים רבים אחרים. ובכל זאת, הפעם משהו היה אחר. התגובות היו נרגשות, עמוקות. נשים כתבו לי שהן מתבוננות בציור ובוכות. ששמרו אותו לטלפון שלהן כדי להבין בו. שהן מרגישות בדיוק ככה, או רוצות להרגיש בדיוק ככה.

נשים שהכרתי וזרות גמורות, צעירות ומבוגרות, שמנות ורזות.

ולמרות הכל, לא ידעתי שמשהו גדול קורה. נהניתי מהחשיפה והמחמאות, התרגשתי מהשיחות הכנות, אבל החיים נמשכו. רק אחרי זמן מה התחלתי להרגיש שמשהו השתנה. משהו בתוכי.

לקח עוד קצת זמן עד שהבנתי מה זה היה, עד שהגיעו המילים הפשוטות, הבלתי נתפסות: הפסקתי לשנוא את הגוף שלי.

הציור הזה שינה את המסע שלי. אחרי ארבעים שנים של מאבק אימתני עם הגוף, עם הפרעת אכילה קשה ושנאה עצמית בלתי פוסקת, סלחתי. לעצמי, לגוף שלי, לשלל אנשים שהשפיעו על היחסים שלי עם הגוף, בעיקר לרעה. סלחתי והרפיתי.

משם התחיל מסע ארוך שהביא אותי למקומות חדשים, מרתקים, מרגשים. היו רגעים לא פשוטים בדרך, ויש עדיין, אבל שום דבר לא היה כואב וקשה כמו לשנוא את הגוף שלי, ובעצם את עצמי. כל הרגשות שבאו אחר כך, מורכבים ככל שיהיו, היו בבחינת שיפור.

מדי פעם אני מתבוננת בציור הזה, הוא תלוי אצלי בסטודיו בכמה מקומות, ומרגישה שוב הכרת תודה עמוקה לרגע, ליצירה, לכח הפנימי שלה.

ובכל פעם שמישהי מתבוננת בה בתערוכה, אני מברכת אותה שיתחולל גם בה הנס הזה. שתחולל אותו עבור עצמה.