נשיקות פדיחה

שכל העולם יכתוב על פוליטיקה ומגיפות, ויכוחים ומריבות, לי מתחשק היום לכתוב על נשיקות.
ביצים, סוכר וחום. זה כל מה שיש בהן. ואז מכניסים אותן למזלף ו –

לא, לא ככה. תשמעו סיפור.
במשך שנים הכנתי נשיקות לכל סיום סדנה. קודם באלה שלמדתי בהן, אחר כך באלה שלימדתי. הקצפתי, זילפתי בקפידה שורות ישרות, מדויקות, יפהפיות, אפיתי בחום נמוך שעות ארוכות.
אחר כך צררתי אותן בשקיות אורגנזה יפות, צירפתי פתק מעוצב. אנשים מתו על זה.

שעות ספורות לפני סיום המחזור השלישי שלימדתי קרה לי פנצ'ר גדול. תבנית שלמה נשרפה. ידעתי שאין לי סיכוי להספיק לעשות תבנית חדשה כמו שצריך ונלחצתי ממש. בלחץ היסטרי הקצפתי, סידרתי, ניסיתי, ואז נקרעה לי שקית הזילוף. לחץ לחץ לחץ.

בסוף, מרוב לחץ, עשיתי משהו בלתי נתפס. ניסיתי ליצור נשיקות בלי שקית בכלל. פשוט הנחתי על נייר האפייה תלולית אחרי תלולית.
כזו מילה יפה תלולית, הייתי בטוחה שהנשיקות יתעגלו קצת, יהיה בסדר.

זה לא קרה. תלולית נולדה ותלולית נותרה. הנשיקות יצאו נוקשות ויציבות, אבל הן גם נראו כמו סדרה של טעויות. סלעים לבנים בשלל צורות וכיוונים, זו עגולה וזו משולשת, זו עם בלורית וזו עם שפיץ. אסופת אומללות שלא תואר להן ולא הדר.

בהיתי בהן בתדהמה, תהיתי מה עושים. בכיתי קצת. אמרתי ליואב שהוא חייב לרוץ לקנות לי נשיקות במאפייה, דחוף.

ואז נכנסה ילדת הבית למטבח. היא הייתה בת חמש בערך, פיה קטנה עם חורים במכנסיים ושריטות במרפקים, שמחת חיים ופה חסר מעצורים.
היא ספקה כפיים. "אלה הנשיקות הכי יפות בעולם," אמרה.

ארזתי אותן בזריזות לשקיות, כתבתי פתקים אישיים, לא מעוצבים, והתחלתי לחפש סיפור. (תירוץ. בכל זאת, נשיקות פדיחה.)

וזה מה שאמרתי לתלמידים שלי באותו ערב:

כל אחת מהנשיקות האלה שונה לגמרי מהאחרות. אף אחת מהן לא נראית כמו שצריך. כולן פגומות, עקומות, משונות. וטעימות, כל כך טעימות. כמוכם בדיוק.
אל תנסו להיראות כמו כולם. לא צריך ואי אפשר. תהיו אתם. זה מושלם.

יפה, נכון? כי זה נכון. זו האמת.

מעולם לא היו לי שני תלמידים אותו דבר. אפילו לא פעם אחת. מעולם לא קיבלתי אותו טקסט פעמים. תמיד היה איזה צבע, צל, הפתעה, איזה ניסוח, רעיון, הברקה. משהו שהיה לכותב הזה, לכותבת הזו. אף אחד אחר לא יכול בדיוק אותו דבר.

(לא תמיד זה מקורי או מוצלח או טוב. אם תמיד זה היה טוב לא היינו לומדים ומתרגלים ומנסים להשתפר. אבל תמיד יש משהו.)

מאז אני עושה רק ככה. אין לי שום עניינים עם שקיות זילוף. נשיקות פדיחה, פגומות ומסובכות, זה החיים. וזה ממש טעים.

היום נגמרות שתי קבוצות, ובשבוע הבא מתחילות עוד שתי קבוצות לכותבים.

חדר הכתיבה החדש והנסיוני נפתח לארבעה שבועות בלבד.
ימי שני, בוקר וערב. 250 שקל. יש עוד שני מקומות בערב ושלושה בבוקר. כל הקודם זוכה. פרטים כאן.