0

מגיפה:אהבה (סיפור קצר)

(פורסם לראשונה באנתולוגיה מאה מטר בהוצאת עברית, 2020.)

אנחנו תכף ידענו שזו היא, שהיא חזרה. איך שאמרו שהיא לא פוגעת בילדים, אנחנו תכף ידענו: היא חזרה בשבילנו.

בים השקרים ראינו את חבל הטבור הדקיק של האמת מושך אותנו אליה, בין מטוסים לעטלפים הכרנו את פניה, מרחפת מעל מיטותינו בלילות, דלילה ודקיקה ומפודרת, זקיינה כמונו, עלובת נפש ורעה. בעת שבחנה את קלסתרינו המרוסקים בתאווה, אנחנו, המצחינות מיושן, זיהינו את ריחה. ריח ילדותנו. היא חזרה בשבילנו.

לא דיברנו הרבה. לא צריך. מספיק מבט, מספיק המצח של שרה'לה שקמטיו התקמטו, התרסקו, ביניהם נמתחו קווים עמוקים, מחזקים זה את זה כנגד קץ הימים. שבעים שנים הלכתי על מפת פניה, על פני ארצות ויבשות וימים, בעיניים עצומות, באמונה. שבעים שנים היו לי עיניה מגדלור. אפילו הקטרקט לא יכול להן, רק עמעם אותן מעט. אבל כשהגיעה המגיפה ליבשת נעורינו שרה'לה שלי הבינה וכבתה. ומאותו הרגע אני בוערת בשביל שתינו, בפעם האחרונה.

ימים ארוכים עקבנו אחרי מסעה. ערב-ערב הציבו את כיסא הגלגלים שלה ואת הכורסה שלי מול המסך, ואנחנו ליקטנו רמזים בדהרת המילים הבלתי-נסבלת של הצעירים, שאי-אפשר להבין. פענחנו מהלכים, שרטטנו את מסעה אלינו, מדלגת בין יבשות, מפלשת גבולות, מפזרת בהלות, מבריחה את ילדינו המשוטטים, המדושנים, אל ארצם, אל מולדתם. כולם-כולם שבו אל גבולם, אבל אלינו לא באו.

רק המטפלים המשיכו להיכנס ולצאת כסדרם, נחושים ואדישים, להַפֵּךְ את גופינו נמרצות לכאן ולכאן, לרחוץ, למרק, להלביש. שתי בובות גדולות בחדר בובות, מוקפות בובות. דיברו איתנו בקול רך, מתפנק, משל היינו תינוקות חסרי דעת. ואולי כאלה אנחנו, מי יודע. משהתפצלה המאה הזו מקודמתה נותרנו שתינו על פרשת הדרכים, ממתינות. סירבנו לפיתוייה של החדשה, קצנו בחידושים. אט-אט הרפינו משלל המכשירים שהזכירו לנו את קוצר ראייתנו, את קוצר רוחנו. נותרנו רק זו וזו בעולמנו, כמו מאז ומעולם. רק מדי פעם הפרו את שלוותנו ביקורי הילדים והנכדים והנינים, חוטים דקיקים, מתוחים בינינו לבין החיים. ואז באה המגיפה ונשפה ונשפה, משב קליל על החוטים ודי. איש לא בא לבקרנו עוד, מרוב אהבה.

אנחנו תכף ידענו שזו היא. כעת, משהציבו את כיסא הגלגלים שלה ואת הכורסה שלי מול המסך, עצמנו את עינינו. סירבנו לפיתויי המלודרמה הישנה שלה, המוכרת, שהמשיכה לבעבע, לרתוח, לגלוש, לכסות את העולם כולו. שרה'לה שלי עצמה עיניים בייאושה ואני עצמתי עיניים במררתי. כך תמיד היינו. היא הכרית ואני האפון. היא הענן ואני הברק. היא הסופגנית המתוקה שכולם צבטו את לחייה, אפילו בגטו היא בהקה כאבקת סוכר דקיקה, ואני מונחת מעליה, דובדבן שקרן, מר ורע. כך היינו כשברחנו מקוזמה הרצחני ומברדושי המסודר, מאנטונסקו המשוגע ומהמלך מיכאי הרשע. מהיטלר הטיפש.

כבר אז ידענו שזו היא ולא אחרים. תכף זיהינו את טביעת שפתיה על מפת העולם: הרחובות המתרוקנים; הבתים הנאטמים; הסודות המצטברים תחת שקרי השליטים; הדמויות העלומות בחליפות לבנות. תמיד היא אהבה מדים; האנשים הנגררים בידיהם, צורחים; הדהירה המבועתת אל החדרים הזעירים; הגוססים הממלאים אולמות רבים; המשאיות הדוהרות באישון לילה בקצות הערים, עמוסות גוויות זקנים מתים; בתי הקברות ההמוניים; הייאוש הנורא על פני האנשים; האדישות, אצל כל האחרים.

אנחנו תכף ידענו שזו היא, גם כשהעולם טעה בה שוב. הפעם נקרא שמה המגיפה הגדולה. לפני כן קראו לה בשמות אחרים, תמיד השמות הלא נכונים: מלחמה, שואה, השמדה. רעידת אדמה, בצורת, קרה. מאו, סטלין, היטלר. מלאדיץ', מיקומברו, אל בשיר. שלושת הפאשות הרעים של הארמנים. אבל אנחנו תכף ידענו, תכף ראינו מאחורי כל המילים, תכף הכרנו את פני הרוח הרעה של המאה העשרים.

כל בניה מכירים את צחוקה הנורא. אמנו יולדתנו הקטלנית שרדפה אותנו כל ימי חיינו, הימים. כל ימי חיינו, הלילות. הרוח הרעה של המאה העשרים שבה לאסוף את בנותיה המורדות. שואפת זוועה, נושפת נקמות, מתענגת על כאב ועינוי ויגון ואנחה. את כל ילדיה ביקשה לכלות, מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. כולם-כולם בני מוות מלידתם, עד שאמנו הנקמנית חלפה מן העולם.

או לפחות, כך חשבנו, זקנים ותמימים ופותים. כי עתה מן העבר האחר עולה שוב צחוקה המוכר, המתוק, ואמא מושיטה אלינו אלפי ידיים זעירות, דקיקות, בלתי-נראות, מבקשת למלא את חיקה הקטלני בגופותיהם המתפוררים של ילדיה התשושים ממלחמות. על גבי טיפות זעירות היא מתגנבת אל הנשיפה, לופתת את השאיפה, מתערסלת על אדיה הדקיקים ומחליקה בחסותה אל האף והפה. גולשת בצווחות ניצחון אל ריאותינו. הגיע העת, בנותי, היא לוחשת. בואו, בואו, בואו אלי.

יחד ברחנו ממנה על פני יבשות וימים, יחד מצאנו שני גברים. דלת ליד דלת גידלנו את ילדינו. המבטים שלנו חמקו מעיניהם. האצבעות המגששות בבצק, נפגשות, מצחקות. בכל שבת קנינו זר פרחים ובצענו אותו, חצי לביתה, חצי לביתי. כשנבלו, קשרנו את החצאים שוב לזר אחד והשלכנו אותו בפינת החצר. איזה קומפוסט נהדר, אמר אחד הנכדים. אל הבית הסתנן ניחוח הפרחים הנרקבים.

כשמתו הגברים נותרנו במאורותינו הסמוכות, שתי חיות קטנות, זקנות, שניצחו את כל המלחמות. הילדים לא שאלו יותר מדי שאלות. כשהתעייפנו עברנו לכאן יחד. זול יותר, הסברנו, אבל לא היה צורך בשום הסברים. הילדים פזלו אל הדירות המתרוקנות. כמה מתוקות אמכם ואמי, אמרה בתה בהקלה. איזה מזל שיש להן אחת את השנייה, השיבו בנַי במקהלה.

היינו פה ביחד שנה ושנתיים ועשור, עד שבאה המגיפה, ובתוך ימים ספורים שרה'לה חדלה. נדמה ששכחה הכול. היא אינה מזהה עוד את פני המטפלים, את הבת, הנכדות והנינים, רק מדי פעם הם מהבהבים בפאתי תודעתה, בערפילים.

רק אני נותרתי, אני כל עולמה. שערותיה עננה לבנה ורכה, פניה מאירות. שמש שלי יפה. הבוקר שרה'לה אינה זוכרת עוד את האלונקות שחלפו על פני דלת חדר האוכל אמש, את האנשים בחליפות הכתומות, במסיכות, את השכן הטוב מהחדר הסמוך שנלקח לפני שלושה ימים. היא אינה זוכרת את השיר שזימר לה אחד הנינים, פניו המתוקות על מסך הטלפון הנייד, מתרסקות ומצטיירות לסירוגין. היא תכף ידעה שהפעם זה הסוף, שרה'לה היפה, ותכף ומיד היא נכנעה. בכל בוקר היא מחייכת אלי, שמחה, עיוורת למתרחש, זרה לכל מה שהיה. תמה ומטומטמת, היא שוב ילדה קטנה.

גם השכן הטוב ששמו נשכח ממני חייך אלי שלשום כשאמר, אני עייף כל כך. אולי אני חולה? השבתי לו חיוך. אמרתי, אנחנו סתם זקנים, והוא צחק. השכן הטוב שידע ובכל זאת תמיד חיזר אחרי שרה'לה שלי במילה טובה על שׂערה, על שמלתה, על היותה. ידע ובכל זאת תמיד רכן לנשק כף יד מוכתמת, קמוטה. גם שלשום נשק לידי בשפתיים רכות. השכן הטוב ששמו נשכח, אבל לא הלחות הקלה שהותיר על גב כף ידי. ניגבתי אותה בשמלה, את הלחות, ואת המחלה.

הבוקר שרה'לה עדיין ישנה. בקומה שמתחתינו נטרקות דלתות. מטפלים במסיכות, בכפפות. בני המאה הזו מתגוננים מפני הזקנות המסוכנות. עוד מעט יבואו, יכוונו את אקדחי המדחומים אל מצחנו, באור האדום יורו מי תחיה, מי תמות.

גופי נאבק בי הבוקר. מסרב לי. הוא יודע היטב מה אני רוצה. הוא ברח איתי מרוחה הרעה של המאה העשרים, הוא שרד את כל הרוצחים, הוא חפץ חיים. גופי משלח בי כאבים, נזיפות זועמות, זעקות מרות. אל תלכי, הוא מתחנן.

אבל אני מתעקשת, מתיישבת בקושי, לאט, מתנשפת. המאה העשרים מצחקת בקרבי, הודפת אותי, מחליקה על שפתי, על נחירי, פנימה והחוצה, כל חיי.

חבטות הדלתות הולכות וקרבות. שרה'לה ממלמלת בשנתה, קולה רק צל חיוור, נשכח, של מי שהיתה. ובכל זאת, יש בו עדיין את זכר הנשיקה הראשונה בסמטה ליד ביתה. את גופותינו הדחוקים בארון בגטו, הידיים המגששות זו אחר זו באפלה. רוח המאה העשרים מגישה לי את הזיכרונות בנדיבות, באהבת אם רעה, ובכוחה אני דוחקת את גופי המסרב, מדשדשת אל שרה'לה שלי, יחפה. שואפת מוות, נושפת מגיפה. אני מניחה את ידַי על המיטה, אוחזת את מוט המתכת השומר עליה מנפילה. היא פוקחת את עיניה ומחייכת אלי. אני נושקת על שפתיה את המגיפה ולוחשת: בוקר טוב לך, אהובה.

אין תגובות

תגובה

שינוי גודל גופנים