השועלה אָמוֹרִי

אפשר לקרוא לה לוגו, אבל אני קוראת לה אָמוֹרִי.

אני מסתובבת באתר ומתקנת. הופכת סדר מילים, מוחקת הפרזות, מטאטאת פסיקים מיותרים שנותרו בכל מיני פינות. יש עוד כל כך הרבה מה לעשות, וכל כך הרבה כבר נעשה. בכל מקום מציצה עלי מלמעלה השועלה, השנייה לשמה, ומשמחת את לבי.

אני לא אוהבת את המילה לוגו. היא כל כך שימושית וחסרת השראה, בדיוק כמו הדברים שרוצה מנהל בית הספר למכשפות:

כְּשֶׁאָמוֹרִי אַשִּׂיג אָטוּסָה, הַמְּכַשֵּׁפָה הַקְּטַנָּה, גָּמְרָה אֶת לִמּוּדֶיהָ, הִיא הָיְתָה חַיֶּבֶת לְהִבָּחֵן. הַמְּנַהֵל הֵנִיחַ לְפָנֶיהָ עַל הַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי מַזְלְגוֹת וְאָמַר לָהּ: "עַכְשָׁו כַּשְּׁפִי אוֹתָם. אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁלָּמַדְנוּ מָה הַדָּבָר שֶׁנָּחוּץ בָּעוֹלָם: מַשֶּׁהוּ חָזָק, מַשֶּׁהוּ מָהִיר, מַשֶּׁהוּ קָנִי, מַשֶּׁהוּ מָכִיר." (אמורי אשיג אטוסה, נורית זרחי)

והשועלה הזו היא בדיוק כמו אמורי אשיג אטוסה, גם אותה זרקו מבית הספר כי היא לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך, כי מהקסמים שלה יוצאים רק דברים לא שימושיים: ורדים לבנים, כדורי זכוכית, צדפים.

וזה בדיוק מה שרציתי בראש האתר החדש שלי.
אבל האמת היא שכשהתחלנו לבנות את האתר, אליסיה שחף ואני, לא ידעתי שזה מה שאני רוצה. אם נדייק, לא ידעתי בכלל מה אני רוצה, משום בחינה. כל מי שעובד עם לקוחות מכיר את הקלולסיות הזו – והפעם אני הייתי הלקוחה. רציתי שנציב בראש האתר את השועלה שעל הכריכה של הספר שלי, בית מלאכה לכתיבה, אבל אליסיה הציעה שנניח לה להיות שועלת הספר בלבד, ונחפש מישהי חדשה.

אני מודה שהייתי סקפטית ממש. השועלה הקודמת יפהפיה ונהדרת ולא הבנתי בשביל מה צריך להחליף אותה. אבל אומרים שכדי ליצור שיתוף פעולה, חייבים לפחות להקשיב, לנסות. אז זרמתי בעל כורחי ונגד רצוני. רק ביקשתי שזה יהיה בעל חיים. הם מופיעים על כל כריכות הספרים שלי: ציפורים, נמרה (טיגריס, למעשה. אני חושבת), זאב, שועלה. חיות הבר מושכות את לבי.

אליסיה הכינה לי מאגר מגוון של דימויים שונים וביקשה שאצביע על מה שמוצא חן בעיני. בחרתי כמה: רובם איורים, בקווים נקיים, כמה מהם היו דמויי קיפולי אוריגמי.
"אבל לא כזה יפני ויפהפה," אמרתי. "שזה לא יהיה אלגנטי וסימטרי ומתוקתק. זו לא אני."

אליסיה הביטה בערימת התמונות רגע ארוך, ואז ציירה משהו והראתה לי.
"זה הכיוון," אמרתי בהיסוס.
"כן, חסר לו רק…" היא הביטה בציור והוסיפה עוד כמה קווים, עוד כמה נקודות. "זהו."
על הנייר הופיעה שועלה מאוריגמי, אבל כזו שקיפלה ילדה קטנה, רשלנית ונלהבת.
"כזה בדיוק אני רוצה!" אמרתי. "תעשי לי כזה?"
היא חייכה. "עשיתי. זהו, זו היא. אני אסדר אותה קצת ותראי."
ושוב, סקפטית. אבל זו עבודת צוות, צריך לסמוך, נכון?

אליסיה סידרה אותה. אין לי מושג מה כלל התהליך, אבל בסופו ניצבה שועלה בראש העמוד – ואני ראיתי מיד. היא צדקה. לא היה צורך בשום דבר נוסף. השועלה הזו היא בדיוק מה שלא ידעתי שאני רוצה וצריכה.

כמו שועלת הספר העשויה נייר מקומט, גם אָמוֹרִי לא גמורה. היא לא החפץ העשוי והמצוחצח שמניחים בחנות הספרים, אלא הטיוטא הלא-מעובדת, האמת, דמותו של התהליך. הקו שלה מחוספס, פירורי, פראי. לא ניקינו אותו. לא עשינו אותה מושלמת וייצוגית ורשמית.

כי זה מה שאני מציעה לבאים בשערי בית המלאכה לכתיבה: שיתנסו, שיכתבו טיוטות לא מדויקות, שיעשו בלגן גדול, שישאירו פירורים וכתמי צבע וחלקי דמויות ותיאורים אבודים בכל מקום. עוד יגיע העת לשכתוב ועריכה ובחירה קפדנית של כל פרט. אבל פה, פה עובדים.
עם אָמוֹרִי היפה שלי, שועלת העבודה, שהיא לא מושלמת, בדיוק כמו הטיוטות שלנו.

אני מציירת אותה מאז בכל מקום. שני ריבועים, שני משולשים, ארבעה קווים ושלוש נקודות. בייעוץ עסקי אומרים שזה לוגו, אבל המילה הזו זרה לי כל כך. זו שועלת בית המלאכה. אָמוֹרִי. זה מה שהיא.