0

היודע, המצועפת והמעריצה

מחשבות על יחסי סופרים וקוראים

בילדותי הערצתי סופרים וסופרות. חשבתי שהם האנשים המופלאים והחכמים ביותר בעולם. רק שנים אחר כך הבנתי שזה לא קרה במקרה. ככה בדיוק הם רצו את הקוראת שלהם: ישובה למרגלותיהם ונושאת אליהם מבט מעריץ. תלמידה קשובה, ממושמעת, נאמנה ושותקת.

במרבית הסיפורים שקראתי הסופר היה חכם השבט הכל-יודע. הסופר העלה שאלה נעלה, חקר אותה ביצירתו בשום שכל, היפך בה מעדנות, והותיר את הסוף מעורפל לכאורה, פתוח לכאורה.
ובכל זאת, סגור לגמרי. כי כל בר-דעת היה חייב להבין את התשובה המוסרית הנכונה. היא עלתה מאליה מתוך הטקסט, יחידה וזוהרת. הכותב תמיד ידע, הוא קבע והוא הכתיב. הקוראת היתה מישהי שיש להסביר לה, להוביל אותה, ללמד לה את התורה. איזו אפשרות זה הותיר לקוראת מלבד הערצה פסיבית?

וכמה זה מפתה לעמוד במקום הזה, להיות נערצים וחכמים. כל מה שצריך זה להעמיד פנים שאנחנו יודעים יותר מהקורא. זה לא קשה מדי, בטח בעולם פוסטמודרני שבו הכל נתון בספק, מתנודד ומבלבל. אבל לא רק. בנעוריו כתב ולתר בנימין על ההיקסמות העצומה שלו מגרשום שלום, שנדמה לו כמי שידע הכל, שהכריע בין אפשרויות מוסריות בקלות חותכת. שהיו לו תשובות.

העמדה הסמכותנית המפתה הזו היא פספוס של אפשרות מעניינת הרבה יותר, שבבסיסה מערכת יחסים שוויונית בין הכותבת לקוראת. גם במקרה הזה הכותבת בוראת עולם ומתווה דרך, אבל הפעם היא אינה מעמידה פנים שהיא יודעת כל.
היא מזמינה את הקוראת ללכת לצדה כשווה. היא לא תסתיר פרטים עלילתיים רק כדי לזנק מאחורי איזה קיר ולצעוק ברגע הנכון, "בו!", היא לא תנסה לתעתע בקוראת או להתל בה. היא לא תכתיב תפיסת עולם או תשובה נכונה. היא רק תספר את הסיפור בישירות ופשטות. והכח של הסיפור מספיק.
(ועל אף הסתירה לכאורה, אפשר לעשות את זה גם בסיפורי מתח ובלש, ולא רק בספרות יפה.)

כתיבה כזו מעמידה אתגר בפני האגו של כותבים ובפני ההשתוקקות לשלוט באחרים, להכתיב להם. הכותבת בוחרת לרדת מהדוכן, לוותר על העמדה המסורתית והנעימה של החכמה יודעת הכל, ולהתייחס לקוראת בכבוד. הקוראת אינה תלמידה או מאמינה שוטה, היא שותפה, עמיתה.

והסיפור, בואו נדבר עליו. הוא העיקר. הסיפור הוא מהלך שמתחיל בזמן הכתיבה, אבל ממשיך לחיות גם במהלך הקריאה והפרשנות של הקוראת. הוא לא מתעקש להניח את הנקודה בסוף המשפט, מתוך הבנה שהנקודה הזו לא כל כך חשובה. גם לקוראת יש נקודה משלה.

אני מלמדת כתיבה כבר הרבה שנים, וקשה להאמין כמה זמן לוקח לנו, ככותבים, להגיע למקום שבו אנחנו מוכנים לוותר על קצת שליטה. יש לזה סיבות רבות ומגוונות, אבל השורש העמוק של רובן הוא חוסר בטחון בעצמנו ובסיפור שלנו.

אם אנחנו לא משוכנעים שהסיפור לא מספיק טוב, אין לנו ברירה אלא לשלוף כמה טריקים מהשרוול. נזמן כמה מניפולציות של הסתרה מלאכותית כדי לייצר עומק. נברא דמויות מעורפלות שיתנהלו במקום שאין נוקבים בשמו. התקווה: אולי אם נסתיר מהקורא פרטים, הוא יעריץ אותנו כשנחשוף אותם.

אבל סיפור טוב אינו זקוק לריקודי צעיפים מביכים או משחקי משלב מלאכותיים. סיפור טוב, כזה שמסופר בישירות ובפשטות, יכול לאצור בתוכו מסתורין וקסם. הם לא מסתתרים בפרטים המוכמנים אלא בסקרנות של הכותבת והקוראת שיש ביניהן כבוד הדדי, בנכונות של שתיהן להאט, להתבונן, להקשיב. להניח לסיפור להמשיך לחיות בתוכנו.

למשל, שיעור פסנתר, סיפור קצרצר של מאיה קלינגר. הדייקנות והאיפוק שלה מאפשרות לקוראת מרחב משלה, ועל אף שהוא כתוב ומאויר בפשטות, הוא גם מסתורי ומטריד.
וככה הוא מתחיל:

ההמשך כאן.

עוד כמה רומנים וסיפורים גרפיים מכבדי קוראים:
היי, מישהו שומע אותי – אורית עריף
איך לאהוב – אקטוס
ובתוכו אהבה אהבה אהבה הנחשולי איציק רנרט, שכתבתי עליו בשנת 2010, והזמן שחלף לא יכול לו.
קרוב רחוק והנכס – רותו מודן
הריאליסט – אסף חנוכה
הדור השני, דברים שלא סיפרתי לאבא – מישל קישקה

אין תגובות

תגובה

שינוי גודל גופנים