כשעלמה כהן ורדי סיימה לערוך את "בית מלאכה לכתיבה" היא אמרה שחסר לספר פרק פתיחה, משהו שיבוא רגע לפני שצוללים לעניין עצמו.
אני מקפידה לעבוד עם עורכות ועורכים שאני מכבדת, ולהקשיב לעצותיהם. את עלמה בחרתי באהבה ותהליך העבודה איתה עד אותו רגע היה פשוט נפלא. אז כתבתי בצייתנות פרק שלם, ארוך למדי.
יפה מאוד, אמרה עלמה, אבל זה מאוד דומה למה שכבר יש לנו. תני לי משהו אחר. חדש.
עשיתי עוד נסיון. עוד פרק שלם.
זה עוד מאותו דבר, אמרה עלמה. סתם מזווית קצת אחרת.
התרגזתי. מה היא רוצה ממני בכלל. אבל עורכת, חכמה, אז ניסיתי משהו חדש.
לא, אמרה עלמה. עדיין לא. את חותרת כל הזמן באותה שלולית. תצאי משם.
זה היה הרגע שבו התכוונתי לפוצץ הכל. די, מספיק. כמה פעמים אפשר לכתוב את הפתיחה? זה היה מאמץ לא סביר. סיזיפי.
ואז נזכרתי בו. קטע קצר שכתבתי על סיזיפוס כמה שנים לפני כן. מכל הדמויות במיתולוגיה, לבי נתון לסיזיפוס. הסיפור שלו רודף אותי מאז קראתי עליו לראשונה, אי שם בשנות נעוריי. אני חושבת שזה קשור לחינוך הקיבוצי שהציב את העבודה כערך בפני עצמו, נפרד לגמרי מהתפוקה.
בתקופות מסוימות אני רואה את סיזיפוס בדמותו המוכרת: גיבור טרגי שחייו נשחתו בגלל רהב וערמומיות. אבל לרוב, הוא דמות מופת אהובה. שברי הטקסטים המגומגמים שכתבתי עליו ניסו לתפוס משהו מהכח שנתן לי, וגם מהפחד.
הטקסט הישן ההוא היה קצר מדי. לא היה לי מה לעשות איתו, אז העליתי אותו בפייסבוק. בדרך כלל טקסטים מתים ונשכחים ברשתות חברתיות, אבל את זה זכרתי. העליתי אותו שוב אחרי שנה, פרסמתי אותו בבלוג. מכל הטקסטים היתומים וחסרי הבית שלי, אותו התקשיתי לנטוש.
אז חזרתי אליו שוב, וגיליתי שאני עדיין אוהבת אותו, ושהוא באמת בכיוון, אבל לא מתאים כפי שהוא.
אבל כמו שאמרתי, סיזיפוס הוא אובססיה. נזכרתי בטקסט אחר שקראתי עליו, במטמורפוזות של אובידיוס: על רגע שבו סיזיפוס עוצר ממלאכתו. רגע שבו רואים את הבחירה, ניתזת מבין הסדקים.
זה לקח עשר דקות בקושי. כל מה שנדרש היה עורכת עקשנית, חמש גרסאות דחויות, טקסט ישן שכתבתי, טקסט חכם שקראתי. כולם התלכדו ויצרו את פרק המבוא החדש.
אין תגובות