שוב מצמצמים אותנו, ומאתמול אני במחסני החירום. לא מדובר פה על אוכל, ביצים או נייר טואלט. אני במאגר החירום של היומיום. של העצמי. של הגוף והרגש והנפש. של היצירה.
נכנסנו לעוד תקופה של צמצום המרחב, וברור שיהיה קשה. הפעם אני רוצה להיות קצת יותר מוכנה, ואני בוחנת את המאגר שלי לזמן חירום: מה יש לי? מה חסר? מה צריך למלא לפני שהמצב יחמיר? מי תלוי במשאבים שלי? למי אני רוצה ויכולה לעזור? איפה מציבים גבולות?
והמשאב הכי גדול שעומד לרשותי הפעם, לעומת הפעם הקודמת, הוא נסיון מסוים. עברנו את זה פעם אחת, גם אם קצת אחרת. ולמדנו משהו.
אז הנה אחד השיעורים הכי גדולים מהפעם הקודמת: הזמן הוא הראשון להיעלם. הזמן חמק. בגד. ברח ושכח. אין יותר זמן.
וכשאין זמן, משהו במציאות נהיה אלסטי ודביק. קל יותר לשקוע, לאבד אחיזה בעצמי ובמציאות. זה נכון כשיוצאים כל יום לעבודה ורואים עולם משונה, נטוש למחצה, מנוכר. זה נכון כפליים כשנותרים בבית. זה נכון לגדולים ולקטנים.
ויש משהו אחד שעזר לי ממש לבסס בכל זאת איזו נוכחות ברצף החיים, וזה תיעוד.
אני לא מדברת על יומנים ארוכים ועמוסי מלל, אלא דווקא על יומן יומי קצרצר: כך עשיתי היום. כך קרה לי. כך הרגשתי. שורה עד שלוש שורות, לא יותר. אפשר גם תמונה. אפשר גם ציור.
בסיבוב הקודם מילאתי יומן בלי לדעת למה זה טוב. אינסטינקט. אבל בשבוע שעבר סיכמתי מתוכו את הספק העבודה שלי במחצית הראשונה של השנה, וגיליתי שם שפע של יופי. גיליתי שיש לי גם סיבות להיות מרוצה מעצמי וממה שעשיתי.
יש ביומן הזה גם הרבה כאב, צער ואובדן. המון המון פחד. התודעה תעשה כל מאמץ להיפטר מזכרונות כאלה, אבל אני דווקא רוצה אותם, זקוקה להם. אולי לא כרגע, אבל ברגע מסוים אני ארצה לחזור ולחשוב על מה שהיה. ללמוד משהו על העולם, על עצמי. לא יודעת.
בכל מקרה, אני ממשיכה לכתוב, וממליצה גם לכם
בדיוק היום ראיתי באינסטגרם של המגדלור כמה וכמה יומנים כאלה, מקסימים להפליא. הם מיועדים בדיוק לזה. תיעוד קצרצר בסוף היום. קפסולת זמן פרטית שתיוותר איתנו. תזמינו אחת. תכתבו. לא תצטערו.
(ואם יש לכם ילדים, גם להם. בשבילם הכל עוד פחות ברור, ועוד יותר מפחיד לפעמים. והזמן בוגד גם בהם.)
אין תגובות