ידוע לכל כי השימוש האפקטיבי ביותר בחתולת הבית הוא לצורך הימנעות ממעש. מרגע שיושבת עלייך החתולה, נגזר עליך להיוותר במקומך. וכך את אכן עושה, מודעת בכאב ובעונג לעובדה שאנושיותך נגזלה ממך באחת, ובמקומה הפכת למצע דומם וחסר דעת. מותר לך ללטף, אבל בכך מסתכם תפקידך, עד שיודיעוך אחרת.
המרד היחיד שנותר בידייך, חפץ נטול חשיבות שכמוך, היא הפעולה העלובה, הזעירה, של הקריאה. לשם כך עלייך לפתל את ידייך בזהירות סביב החתולה ולמשוך אלייך כרך כלשהו. ובכך תם חוסר המעש, לפחות במידת מה. אינך מתבטלת כלל, את מסבירה לעצמך. את שקועה בתחקיר. בהכנה.
למעשה, מתלקחת המחשבה, זהו עיקר העבודה! לקרוא, לחשוב, לעבד את הדברים שנכתבו ונאמרו משכבר הימים, להפגיש אותם עם ההתנסות הישירה, לברוא איזה יצור חדש.
בעצם, את מבינה כעת, עלייך להודות לחתולה על שהתיישבה בחיקך. בזכותה את עושה את מלאכתך טוב יותר. יותר מכך! החתולה אינה מפריעה כלל וכלל, אלא מתווה את הדרך, מלמדת אותך לשהות במקום, ללא תנועה. היא המורה הרוחנית. היא האור.
כך את יושבת וקוראת, מרוצה לגמרי מהסטטיות שנכפתה עלייך, שקועה כל כולך הרחק מכאן, וחיקך חמים, ושלווה נסוכה בכל.
לפתע מקיצה החתולה משנתה ומתמתחת. ניכר בה שהיא שוקלת בכובד ראש אם הגיע הזמן לנוע מכאן, למצוא לעצמה מרבץ חדש. את צופה בה בדריכות, מיטלטלת בין התקווה הרציונלית שתנוע וכך ותוכלי לשוב למעשייך הפרודוקטיביים וההגיוניים, לבין הנפש המתחננת: עוד לא, עוד לא, חתולתי האהובה, מורת האור שלי. רק עוד פרק אחד, בבקשה
נורי בשיעור אור
אין תגובות