לפעמים אני רוצה לצייר מחשבה, כאב, תהיה, זכרון. לחקור את הלב והחיים.
לפעמים אני רוצה לצייר משהו יפה. ככה פשוט. בלי שום אמירה או התכוונות, לשמח את העין והלב. שלי, של אחרים.
ולפעמים גם וגם.
כשכתבתי ידעתי בדיוק מה מצפה לי בחדר העבודה. מה אעשה היום. החודש. השנה. עבדתי על משהו קונקרטי, מתמשך, תובעני. הייתה תכנית. הייתה דרך.
היה גם שקט מסוים בידיעה, משם באתי, לשם אני הולכת.
עכשיו אני כמעט אף פעם אני לא יודעת מה אעשה. אין תכניות. אין רשימות. יש רק את מה שהלב רוצה – ואת התמונות בטלפון שלי.
אני מצלמת בלי לדעת אם אשתמש ומתי ואיך. מצלמת כי בא לי.
ואז מגיע השקט הזה של הבוקר בחדר העבודה. דף, עיפרון או מכחול, והקשבה ללב.
מעניין מה יהיה היום.
(התמונה מאתמול, ברכבת. ירוק מאוד ויפה מאוד העולם עכשיו.)
אין תגובות