קלי קלות לכתוב ספר!

מישהי אמרה לי, באיזו קלות הרמת את הפרויקט הזה, של #בהקיץ!
צחקתי. אמרתי תודה. אבל לא אמרתי לה את האמת.
שזו לא הפעם הראשונה שאני כותבת אנתולוגיה של נשים מדברות על.

זה היה ממש מזמן. לפני עשרים שנה. גרתי במודיעין, היו לי שני ילדים ודכאון אחרי לידה. שנאתי את הגוף שלי שנאה עזה כל כך, שמדי יום התפלאתי לגלות שהוא לא התפוגג מעצמו, שלא עלה באש מבפנים מרוב הזעם.
התביישתי לדבר על זה. אם אדבר, מישהו אולי יבחין שאחרי הלידות נותר לי מין גוף שכזה שאי אפשר לחיות איתו, עטוף בסמרטוטים וצער.
הייתי לבד. ותמיד בדיאטה.

שנתיים לפני כן, בניו יורק, נתקלתי בניצני החדירה של תנועת ה-Fat acceptance לתקשורת הפופולרית. קצת כתבות במגזינים, קצת ספרים של חוויות אישיות.
הספר הזה! FAT! SO? איזה אטיטיוד, התעלפתי.

וניסיתי לקבל את עצמי, כמו הנשים האלה, אבל לא משנה כמה ניסיתי, מה עשיתי, זה לא הצליח.
כל כך רציתי לדבר עם נשים אחרות, לשמוע איך הן מתמודדות, מה הן עושות עם הדבר הזה. הבעיה הזו. הגוף הזה.

הייתי עיתונאית מזה שנים רבות, ורציתי להיות סופרת. ממש רציתי. החלטתי לכתוב על זה ספר. אמנם ספר עיון, אבל אחריו, האמנתי, יבואו ספרים "אמיתיים". החלטתי לעשות את זה כמו שעיתונאיות עושות: תחקיר וראיונות.
התחקיר התפתח היטב. היו לי 500 עמודים של היסטוריה, תרבות, רפואה, אנקדוטות ומה לא.
אבל איך ניגשים לראיונות? איפה מוצאים מרואיינות, כשאין עיתון מאחוריי, אין כתבה בדרך?
ישבתי בקבוצת "שומרי משקל" במודיעין, הבטתי סביב, ראיתי שפה בדיוק נמצאות המרואיינות שלי, אבל פשוט לא יכולתי לעשות את זה.

בסוף הכנתי מודעה:
"דרושות נשים אמיצות לשיחה כנה על גוף, דיאטות ו…"
מה עוד היה שם? אני לא זוכרת. לא שמרתי כלום מכל זה.
תליתי את המודעה שלי ליד הסופר בשכונה, בשכונה ליד, בכניסה לספריה. כשיצאתי מהעיר (לא הרבה) תליתי מודעות בעוד מקומות.
ובבלוג שלי. היה לי בלוג מתוק שקראו בו כמה מאות אנשים, זה היה המון בשבילי. המון. אז פרסמתי גם שם.
והן התקשרו! בהתחלה בטפטוף, ולאט לאט יותר. נשים מכל האזור, וגם רחוק יותר. ונפגשנו. וראיינתי אותן, שעתיים, שלוש. פעם אחת חמש שעות. לפעמים היו פגישה שנייה ופגישה שלישית.
הן היו חכמות, עמוקות. הן הציעו זוויות חדשות, שלא עלו על דעתי. חלק מהן הפכו לחברות, וחלקן כאן עדיין.
ולאט לאט הרגשתי… לא יותר טוב, אבל ללא ספר, פחות גרוע.
הלב שלי עף. והאמנתי שזה יקרה. הספר הזה. ושהשינוי שהוא מחולל בי, לאט לאט, ההכרה שאני לא לבד, ואני בסדר, והחברה היא זו שמקולקלת, הוא יקרה!

הספר עוד לא היה קרוב לסיום כשהחלטתי לבדוק אם מישהו ירצה להוציא אותו לאור.
הכנתי מסמך מסודר: כותרת, ראשי פרקים, כמה פרקים לדוגמה. בדיוק כמו שצריך לעשות כשמגישים הצעה לספר עיון. וביקשתי פגישה עם, לא פחות ולא יותר, העורכת הראשית של הוצאת ידיעות ספרים.
(לא הכרתי אותה, ולא אף אחד אחר בתחום. זה באמת היה מזמן.)
(זהירות, לפניכם סדרת קלישאות שהתממשו במציאות.)
אני לא יודעת למה עליזה ציגלר הסכימה לקבל אותי לפגישה. אולי כי הייתי עיתונאית, אולי כי הצלחתי לסקרן אותה איכשהו. כך או כך, נפגשנו.
ציגלר עברה על הדפים שהגשתי לה ביד רועדת.
אחר כך אמרה, "בהחלט נשמח לראות את הספר, כשיושלם."
יצאתי מהמשרד שלה בריקודים, אבל ממש. הלכתי ברחובות המפויחים של דרום העיר והרגשתי שאני על גג העולם. אמא לשניים, שמנה, ותיכף תיכף סופרת.
אבל יותר מזה, ידעתי. זה יעבוד. הספר הזה ייגע בלבבות, ישנה חיים, יביא ברכה לאלף נשים כמוני. וגם צדקתי. זה מה שהיה קורה. העולם היה מוכן לספר הזה.

אבל אני לא הייתי מוכנה.
אחרי הפגישה עם ציגלר ראיינתי עוד שתיים שלוש נשים, אבל הפרויקט הלך וגווע בין ידיי. בתוך כמה שבועות נהיה ברור שהוא כבר לא יקרה.
לא היה לי מושג למה. הייתי כל כך עצובה. שנים הייתי עצובה בגללו.
בקיץ שעבר הלכתי לבקר את ברק, חברי האהוב, והוא הזכיר לי שכתבתי על זה דווקא. כמה שנים אחר כך, בבלוג, סדרת רשימות שהשפיעה עליו. הוא נדהם שהמאבק שלי עם הגוף נמשך, אחרי שכתבתי את זה כל כך יפה.
אבל בשבילי, כל העסק היה פצע אחד גדול. עד שסיימתי את #בהקיץ.

רק אז, לפני כמה שבועות, הבנתי את הסיפור ההוא. פתאום יכולתי לראות כמה הדרך שעברתי מאז, העבודה בהוצאות, ההקמה של חנות דיגיטלית, ההכרות עם התעשיה, שלושה ספרים שיצאו בהוצאות ואחד עצמאי – כל אלה הובילו אותי למקום שבו אני עושה את זה "בקלות".
אין שום דבר קל בעבודה הזו, כמובן. לאורך החודשים האחרונים התמודדתי עם מלא מכשולים ומשברים, כמעט נטשתי כמה פעמים. היו טקסטים ששברו אותי. המחשבה שאני יכולה להכניס מאתיים, ועל כן חייבת להשאיר שלוש מאות בחוץ, שלוש מאות!, שברה אותי.
גם הפעם המבוכה כאן. שיראו אותי. אני עדיין שמנה. שיחשבו מי זו האשה הזו שבוחרת לכתוב על הנושא הזה. מה זה אומר עליה. אבל התגברתי. המשכתי. כי אני מתאמנת על זה כבר עשרים שנים.
הספר ההוא כבר לא נחוץ בעולם. התנועה לדימוי גוף חיובי כבר כאן, מורכבת ומרובדת בהרבה ממה שהיה אז. והיא עוזרת לנשים באמת. גם לי. אבל הבוקר אני רוצה לזכור את הספר והסיפור, רק לרגע. להגיד תודה.
בלי הספר שכשל, לא הייתי משלימה את הספר הנוכחי. לא הייתי רואה כמה זמן עבר, כמה למדתי. כמה פחדתי אז, כמו שאני פוחדת היום. ואיך למדתי להתגבר.
וגם אם לא בקלות, מה שהיה בלתי אפשרי אז, אפשרי היום.

העליתי מחדש כמה מהפוסטים שפרסמתי אז, ב-2006, בבלוג הישן שלי. הם עדיין מועילים.